הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
tiamat :: judas christ
century media, 2002    [אלבום]
האלבום יש מין טעם מתוק-מריר שכזה, שמאפשר מצד אחד להתייחס לשירים שבו כמו לשירי נעורים דביליים, ומהצד השני - כמו לשירי בדידות מושלמים, מהסוג ששומעים בשעות הקטנות של הלילה, והכל תודות לאופן כתיבת המילים וצורת ההגשה המוזיקלית השנונה אך עם זאת פשוטה.
מאת: The Scrutinizer בתאריך 17/05/09

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
the mars
volta

de-loused in
the
comatorium
various
artists

pump up the
volume ost
saloon
(this is)
what we call
progress
dire straits
love over
gold
fionn regan
the end of
history
pulp
his n' hers
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

פופ-גות'
רוצים גם?
טוב, אני לא אשקר. כששמעתי את האלבום הזה לראשונה, התגובה הראשונית שלי הייתה: ''מה זה החרא הגיי הזה?'' (ותסלחו לי על אי-היותי פוליטיקלי קורקט, אין לי שום בעיה עם נטיות מיניות למיניהן, אבל יש דברים שהם גיי, מה לעשות). Tiamat הוקמה בסוף שנות ה-80 בתור להקת דת' מטאל, בניצוחו של השוודי Johan Edlund, שכותב את הרוב המוחלט של המילים והמוזיקה עוד מזמן הקמתה. הלהקה עברה כמה שינוים בהרכב מאז, והבחור שבראשה הספיק כבר לעבור לגרמניה ולאחר מכן ליוון, וגם לשנות את הסגנון כליל. אמנם הם תמיד שילבו במוזיקה שלהם אלמנטים של Gothic Metal ו-Doom Metal, אבל בתחילת דרכם הם היו, בסופו של דבר, להקת Death Metal, או בכל אופן, מטאל קיצוני.

האלבום הזה, לעומת זאת, הוא אלבום רוק גותי, עם השפעות מרוחקות בלבד של Doom Metal. לפרקים, כששמעתי את האלבום הזה, נזכרתי בלהקת HIM (למי שמכיר), כי אחרי הכל זה רוק גותי, וגם סגנון השירה שבו דומה: נמוך ומונוטוני, למרות שיש לו טון יותר רציני ויותר מלנכולי מאשר זה שאפשר לשמוע אצל HIM. Judas Christ הוא בוגר יותר, ונשמע שזוהי עבודה של אדם שיודע מה הוא רוצה לעשות, תוך כדי חקירת מחוזות מוזיקליים חדשים.

אז כן, יש באלבום הזה כמה שירים שבהחלט נכנסים לקטגורייה של ''פופ-מטאל'', שירים שאשכרה אפשר היה להכניס בקלות לגלגל''צ – כמו Vote For Love ההיפי-משהו, I Am In Love With Myself הקצבי והקליט, וגם Spine האנרגטי. אך למרות העובדה שהאלבום הזה קיטשי-דביק-קלישאתי-פופי-נוסחאתי, הוא לא. ומה זאת אומרת? יש בו המון ניחוח של רוק מתקדם, המתבטא באורגן בעל צליל משכר (רק ניחוח, כן? זה לא אלבום רוק מתקדם בשום אופן), נגיעות של פסיכדליה (במיוחד בקטע המעבר Sumer By Night האווירתי להפליא, ובקטע הפותח Return Of Son Of Nothing) והרבה מלנכוליה מרירה שלא אופיינית לפופ בן ימינו (כדוגמת שיר הטריפ-הופי משהו Sixshooter, שכל-כולו אווירת לילה בודדה ואפלה).


מאוהב בעצמו. אדלונד והצללים העמומים ברקע שהוא קורא להם הלהקה שלו



רובו המוחלט של Judas Christ הוא איטי למדי, מלבד שניים-שלושה שירים מעט יותר קצביים, אך עדיין יחסית איטיים. כל האלבום מתנהל באווירת לילה מוזרה שכזו, שבה המלודיות של הגיטרות מתערבבות עם האורגן, הבאס (שביחס לרוק גותי הוא מאד דומיננטי ותורם למוזיקה) והתופים לצורך יצירת מרקם טעים למדי של צליל. לכל האלבום יש מין טעם מתוק-מריר שכזה, שמאפשר מצד אחד להתייחס לשירים שבו כמו לשירי נעורים דביליים, ומהצד השני - כמו לשירי בדידות מושלמים, מהסוג ששומעים בשעות הקטנות של הלילה, והכל תודות לאופן כתיבת המילים וצורת ההגשה המוזיקלית השנונה אך עם אבל נוגעת ללב.

גם למילים יש תפקיד מכריע באלבום, שמבחינתי מוסיפים לו נופך אחר, וזאת למרות שהן עשויות להישמע קלישאתיות ודביקות למאזין המשכיל, ובמיוחד למאזין מטאל. הן מדברות הרבה על אהבה, על אהבה עצמית ועל הרס עצמי. שיא הקיטשיות מגיע בשיר Love Is As Good As Soma, בשורה: ''Hug me, honey, snuggly bunny, Love is as good as soma'', כשבשלב זה כבר ממש הרמתי גבה, אבל גם כאן, מסתבר, מדובר בציטוט מספרו של אלדוס האקסלי ''עולם חדש מופלא'' , ולא בשורה שיכולה להיות של אנריקה איגלסיאס, במקרה הטוב.

המילים כתובות במין טון יומיומי שבתחילה נשמע ילדותי, אבל זהו מין סוג של פוסט-מודרניזם שכזה. מר Edlund יודע לכתוב גם מילים גבוהות ומטאפורות עמוקות, אבל הפעם הוא בחר לכתוב בשפת רחוב:

''Lost my mind on a bungyjump on LSD
And in downtown Chicago demons haunted me
Almost drank myself to death in Malaysia
And in a Paris cafe one demon dressed like a geisha''I/>
(Sixshooter)

או למשל


''You'd be forgiven for not loving me anymore
You'd be forgiven for not opening the door
You'd be forgiven for thinking our love isn't true
Did I spend it all on you, did I spend it all on you?''


(The Truth’s For Sale)

לכל כתיבה מבחינתי יש את היופי שלה: כשמישהו כותב כתיבה עמוקה ועמוסת מטאפורות ומילים גבוהות, הוא מפגין וירטואוזיות אסתטית שיוצרת הנאה אינטלקטואלית שכזו, אבל כשמישהו בוחר לכתוב בשפה יומיומית ופשוטה, הוא בעצם משתף אותך ברגשות הבסיסיים ביותר שלו, אלו הכנים ביותר, וזה דבר שאני מעריך יותר בכתיבה מאשר יכולות כתיבה טכניות יוצאות דופן. זה די דומה לויכוח על מה עדיף בנגינה על גיטרה: רגש או טכניקה. בכלל, כל האלבום לא מפגין איזושהי וירטואוזיות על אף כלי: המוזיקה איטית, פשוטה לרוב, אבל נוגעת ללב.

לשורה התחתונה - אני יכול לומר בקלות שזהו אלבום טוב, אבל לא לכל אחד. קחו ת'זמן איתו ותנו למילים לחלחל. לא בטוח שזה יעבוד על כל אחד, אבל אם הסקירה סקרנה אתכם, אז כדאי לכם לתת לו ניסיון.

שתף
אלבומים קשורים:
arcturus :: aspera hiems symfonia |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Goth Metal | Death Metal | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©