 רוצים גם? |
|
 |
''רינגס אראונד דה וורלד'' הוא אלבום השנה של מאזיני ''הקצה''. הכיצד?
יש לכך שתי סיבות אפשריות:
1. מדובר באלבום מצוין.
2. יש בו מכלול רחב ממה שאפיין מוסיקלית את השנה החולפת, וכל מה שטוב במוסיקה באופן כללי. פלא שהמאזין האלטרנטיבי הישראלי הממוצע (יש דבר כזה?) אוהב אותו כל-כך?
שתי הקביעות מקובלות עליי.
מלודיות פופ מושלמות ושימוש במבחר כלי מיתר (כינור, צ'לו, ויולה) לצד קטעי גיטרה רועשים. רוק אקספרימנטלי ושירים פשוטים ביותר. הפאריז היא עדיין אותה להקת אינדי שכל מי שחיפש מצא ואהב, כאשר האלמוניות היחסית היא חלק מהקסם שלה, אבל האלבום הזה הוא הראשון שלהם שיוצא בלייבל גדול.
כמו הרבה להקות ושארים בודדים לתור הזהב והפלטינות של הבריטפופ, גם הם הוציאו אלבום השנה, אבל הם, בניגוד לרוב האחרים, התקדמו והתנסו. המנונים רקידים עם מילים ציניות עטופים בפסיכדליה אלקטרונית שמכוונת לרגש. 11 שירים יפהפיים ושני קטעים אינסטרומנטליים. ג'ון קייל על הפסנתר ופול מקרתני יבלח''א על הסלרי והגזר. מצד אחד מיינסטרים משהו, מצד שני זהו באמת אלבום חובה לכל חובבי האלטרנטיבי.
השבוע סיפרו לי שחוקרי תפוצת שבטי ישראל האבודים הגיעו אפילו עד ווילס. האף של גריף (הסולן) וההצלחה של הלהקה הוולשית במצעד מתיישבים טוב עם הסברה שלהם.
