בין האישי לכללי, בין נופי הגליל הפסטורליים למפות הכבישים, בין הגיהינום בג'נין לגעגועים למתים, בין ויקי כנפו לאשתו דנה ולילדיו, בין אילן צלר... לבין מרטין לותר קינג, בין הזדהות עם מחאתם של ניצולי שואה וההימנעות מהשתתפות במאבקם, ההעדפה להישאר בבית, הנפילה על השטיח האדום ובבוקר מוקדם הבן ש''בא ולוחש, אבא, אתה קם?'' – הכל כאן.
מעטים האמנים שאני יכול להצביע על הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמם, במוזיקה הישראלית ובכלל. רובם פשוט היו שם תמיד, שרים ברקע, מעצבים את פסקול ילדותי, מוערצים על-ידי אח כזה או אחר, מוכרים יותר או פחות ועונים לשמות (מיינסטרים alert) כמו שלמה ארצי, אהוד בנאי, עברי לידר ועוד. גם כשבגרתי מעט והתחלתי לחקור מייספייסים למיניהם, הם היו לרוב שייכים לאמנים ששמם הוזכר בפורומי מוזיקה כאלו ואחרים בהם גלשתי.
לעומת זאת, המפגש הראשוני שלי עם המוזיקה של עמיר לב חרוט היטב בזיכרוני. הייתי ילד בן 11 שחיטט במדף הדיסקים של אחותו הגדולה ומצא שם סינגל של שיר לא-מוכר בשם ''הכנר התורכי'', אותו שרים שני זמרים לא-מוכרים בשם עמיר לב ואביתר בנאי. הרבה מים זרמו בנהר --הכנס שם של נהר כלשהו-- מאז, היכרותי עם המוזיקה של עמיר לב העמיקה, וגם על אביתר בנאי אני יודע להגיד דבר או שניים יותר משידעתי אז (בגיל 11 ידעתי בעיקר שהוא קרוב משפחה של אהוד בנאי, היום אני יודע את הביוגרפיה שלו בעל-פה ואוסף בקנאות כל הקלטה שבה הוא נשמע מזמזם איזשהו שיר), אך יש דברים שלא השתנו מאז. אני עדיין זוכר את הרתיעה שהקול שלו עורר בי באותה הפעם הראשונה, את תחושת הרווחה שהרגשתי כשאביתר התחיל לשיר, רך וצלול, האנטיתזה המוחלטת לקול של עמיר לב, ואת הסקרנות והקסם המוזר שהילכו עליי התיאורים הפשוטים, היומיומיים, חסרי החשיבות לכאורה, כמו הכובע הצהוב והעובדה שהיא השאירה את האורות דולקים.
גוגל מוגל? לא מכיר.
בין הדברים שלא השתנו ניתן למנות את הקול של עמיר לב, ש(באופן מפתיע) עדיין לא נשמע בדיוק כמו הפרטנר שלו לדואט ב''הכנר התורכי'', וכמובן, את הפרטים הקטנים שגונבים את ההצגה. או ליתר דיוק, הפרטים הקטנים שבלעדיהם לא הייתה הצגה: המשולש הצהוב של המעלית, הילד שמבקש טרופית, ימימה והמתחזקים, הרעש של הצמידים, השיניים הלבנות והרגליים המוגבהות, האיש של הגז, שבא לפני הזמן. האבחנות המדויקות של הרגעים המוכרים, שנותנים את הרקע, שמצלצלים מאחורי כל חוויה, נותנים כאן את הטון ומספרים בגניבה על התמונה הכללית ברמיזה, בטשטוש, משאירים למאזין את משימת הפענוח.
יצא לי לקרוא פידבקים ליצירתו של עמיר לב, שטוענים שזהו ניסיון לא-מוצלח לכסות על שטחיות. התגובה היחידה שהקולות האלו עוררו אצלי היא משיכת כתפיים. אני מתקשה להבין איך אפשר לפספס את העומק שבשירים הגדולים האלה, הכואבים והכנים, שמבחינתי לא משאירים מקום לספק.
האלבום נפתח בסינגל הראשון ששוחרר מתוכו, ''נוסע וחוזר'', ומשום-מה נותן את ההרגשה שהגענו באמצע. אני לא יכול להסביר את זה, אבל כבר בפעם הראשונה בה שמעתי את השיר הזה, הוא נשמע לי כמו המשך של משהו. לא הספקתי לחקור ממה נובעת ההרגשה הזאת, כי כשעמיר לב התחיל לשיר, נשאבתי אל השיר פנימה בצורה מוחלטת ונמצאתי באמת ובתמים באמצע משהו - באמצע המציאות שהוא מתאר. באמצע שיר של עמיר לב.
השירים באלבום ישראליים אחד אחד. לאו דווקא בגלל המתואר והמוזכר בהם (כמה דוגמאות שקפצו לי לעיניים בסקירה מהירה של חוברת המילים - שוק רמלה לוד, רחוב רוטשילד, ליל הסדר, חוף הבונים, ואדי ערה, עזה ושדרות). גם כשעמיר לב מדבר על אמסטרדם או על וויטני יוסטון או על מרסיי, זה לא מסיח את הדעת מהישראליות שבה ספוגים השירים שלו. כאמור, ''הכל כאן''. בין האישי לכללי, בין נופי הגליל הפסטורליים למפות הכבישים, בין הגיהינום בג'נין לגעגועים למתים, בין ויקי כנפו לאשתו דנה ולילדיו, בין אילן צלר – שהוא, למי שפספס את הקרדיטים שמופיעים באופן מפתיע בפתיחת חוברת המילים, המפיק המוזיקלי של האלבום הזה – לבין מרטין לותר קינג, בין הזדהות עם מחאתם של ניצולי שואה וההימנעות מהשתתפות במאבקם, ההעדפה להישאר בבית, הנפילה על השטיח האדום ובבוקר מוקדם הבן ש''בא ולוחש, אבא, אתה קם?'' – הכל כאן.
עמיר לב? לא מכיר.
השירים באלבום מתוזמרים ברובם במבנה פשוט של גיטרות-בס-תופים, כשמדי פעם מצטרפים אורגן או פסנתר. עם זאת, האלבום לא נופל לבנאליות. כוחו של עמיר לב הוא בליריקה, והיא מגיעה לשיאים חדשים בשיר שהוא לדעתי הטוב ביותר באלבום הזה, שכמעט גרם לי להתחיל להתייפח כששמעתי אותו לראשונה – ''קנטינה''. ניסיתי לכתוב כמה מילים על השיר הזה אבל נראה שזה נועד מראש לכישלון. צריך פשוט לשמוע אותו, או לקרוא, כדי ליפול בקסם.
עמיר לב כובש אותי בתום שלו, באמת שלו, בפחד משינויים, בקושי בפרידות (שמתבטא ב''תמיד מוכן לחזור, מתרחק לאט, תמיד מכל מקום, רק תגידי שאת בבית לבד'' מתוך ''מתרחק לאט'' וגם ב''לי ירדו דמעות, ראיתי שראית... ליד החלון בקרון ריק, רציתי לחזור כשאני מתרחק'' ב''נמל תעופה''), ברגישות המוצהרת - לפרטים, לזיוף, לאנשים. כשהאלבום הסתיים, הרגשתי צורך בכמה דקות של שקט. המבט החודר הזה על החיים לקח ממני אוויר ואנרגיה, התובנות אלו התמקמו במקום פגיע בלב, ושחררו רגש דרך פילטר של אדם אחר שהזכיר לי את עצמי, בפשטות ובעומק ובאיטיות.
