נקשר גורלי בגורלם

Stratovarius היא אחת מן הלהקות האהובות עלי ביותר אי פעם, וכנראה גם להקת הפאוור מטאל האהובה עלי ביותר. לא בטוח שיש לכך סיבה הגיונית כל כך. בעצם, ככל שחושבים על הנושא יותר ויותר, ההיגיון הבריא משתמש בכל הכלים שיש בידיו בכדי להסביר בדיוק את ההיפך. ככלות הכל מדובר בלהקת פאוור מטאל קיטשית במיוחד בתוך סגנון שדביק במהותו מלכתחילה. הטקסטים שלהם סתומים ושטחיים במיוחד, מושרים במבטא סקנדינבי כבד ומלאים בשגיאות תחביריות, שאפילו אני מסוגל להבחין בהם. הם מעולם לא הכניסו השפעות אולד סקול אגרסיביות יחסית כמו Helloween, הם לא היו הוליוודים כמו Rhapsody או מתוחכמים כמו Blind Guardian, והם גם לא השכילו לתעל את מאפייני הסגנון לכתיבת המנונים רגישים לנערות מיוסרות כמו Sonata Arctica. אפשר להגיד שגם בעולם של הסגנון שבו הם פועלים, שלא נחשב לאנין או מתוחכם במיוחד, מדובר בלהקה מגושמת שמורכבת מחבורה של נגנים מצוינים (וסולן מצוין גם כן) שבנוסף לכך הם נטולי חינניות לחלוטין - סוג של פלקט אירופאי של קיטש, מפגני טכניקה א-לה אינגווי מלמסטין שמיועד ללוזרים של הלוזרים של המטאל ולרוקרים מקריחים. לעזאזל! זה אפילו מביך לחרוט את הלוגו שלהם על השולחן בכיתה. ולמרות כל הסיבות ההגיוניות הנ''ל, החולצה של Destiny הייתה החולצה הראשונה שהייתי לובש לבית ספר 14-15 ברגע שהיא יצאה מהכביסה. למה? אולי שבגלל שזאת הייתה להקה כזו, שמאחורי כל ההפקות המפוצצות והמלוטשות והסולואים המהירים הרגשתי שהיו אשכרה אנשים של ממש. אולי זה בגלל שכנראה יש משהו באמת רומנטי באפרוריות שכזאת. אולי זה בגלל שהייתי בן 15. אולי זה הכל ביחד.

Destiny הוא האלבום האולפן השביעי של Stratovarius. גם האלבום הזה, כמו השניים שקדמו לו והאלבומים שיצאו אחריו, כולל בתוכו את הליינאפ השלם ביותר שהיה להרכב אי פעם: Jari Kainulainen על הבס, Jorg Michael על תופים, Jens Johansson הווירטואוז על קלידים ובחוד החנית Timo Kotipelto הסולן וTimo- Tolkki הגיטריסט והכותב הכמעט בלעדי של כל החומרים. האלבום יצא בשנת 1998, הצליח מצוין באירופה (ואיך לא, גם ביפן) ואפילו זכה למעמד של אלבום זהב בפינלנד, ארץ מוצאה של הלהקה. מדובר גם באלבומם המוצלח האחרון.

שיר הנושא, שפותח את האלבום, מתחיל בהקלטה של זמרת אופרה, כשלאחר דקה בערך מצטרפת שאר הלהקה למה שהופך להיות שיר אפי בן 10 דקות, שכולל בתוכו את כל הקלישאות האפשריות של הסגנון בשילוב הכי מוצלח שאפשר ליצור מהן. קטעי דאבל באס מהירים (אבל לא יותר מדי), פזמון דביק ומרגש בליווי קולות רקע, קרבות מהירות בין הקלידן לגיטריסט, קטע ''ניאו קלאסי'' בו Jens עושה אפקט של צ'מבלו בסינתי שלו, קטע ''אווירתי'' שקט ולבסוף סיום גרנדיוזי ומפוצץ בסופו Timo Kotipelto מושך את התו האחרון במשך דקה שלמה כשמקהלה של ילדות מלווה אותו ברקע. הטקסט מעלה נושאים שטימו טולקי אוהב מאוד להתעסק איתם, וחוזרים בשירים רבים של הלהקה (וזוהי לא הפעם האחרונה שהם מופיעים באלבום הנוכחי): כמה המין האנושי הורס את כל מה שמסביבו ושהגיע הזמן לשינוי. לא מקורי במיוחד, אבל גם לא מרגיש מאולץ כמו שזה עשוי היה להרגיש.

לשיר שמגיע אחר כך קוראים SOS, והוא גם הסינגל היחיד ששוחרר מהאלבום. זהו שיר בן ארבע דקות, עם פזמון כיפי ומדבק וסולו מרשים מבית היוצר של טימו טולקי. מדובר באחד מסוג השירים שקשה מאוד להמאיס אותם, והם אחת הסיבות שהלהקה זכתה להצלחה כה רבה.

זה צורה למטאליסטים, זה?!

בהמשך, האלבום מתנהל בצורה שמצופה ממנו להתנהל. מן הצד האחד של הסקאלה נמצאים השירים שנועדו לתת למאזינים ''לדפוק את הראש'', כמו No Turning Back וRebel- (שבנוי על נושא ניאו קלאסי מגניב ביותר), השירים ה''אפיים'' ו''הפרוגרסיביים'' (שני השירים המסיימים את האלבום), עוד קטע ''להיטי'' (Playing With Fire, הנקודה החלשה באלבום לטעמי) וכמובן, איך לא, הבלדות.

שתי הבלדות באלבום כוללות בשבילי את הרגעים היפים ביותר שבו, ובתור בן 15 הן כללו כנראה גם את הרגעים היפים ביותר בעולם. 4000 Rainy Nights, הראשונה שבהן, היא בלדת אייטיז טיפוסית, עם קולות רקע בפזמון ותופים רועמים שכאלה. השיר מסתיים בפייד אאוט של כל הכלים, כשבסוף כל מה שנשאר זוהי רק הקלטה עמומה של Timo Kotipelto שר את הפזמון על רקע גיטרה אקוסטית וקולות של גשם. אותי זה מרגש וכנראה ירגש גם בפעם המיליון. הבלדה השנייה, Years Go By, היא פנינת קיטש אמיתית, עם מילים שלא אומרות כלום אבל עדיין מעלות דמעות, וכמובן - תזמורת המיתרים הבלתי נמנעת שמנגנת ברקע.

האלבום מסתיים בשיר בן 8 דקות, שהוא מן גרסא פחות מוצלחת לשיר הראשון. Timo Kotipelto שוב קורא לנו לנסות לתקן וללמוד מטעויות העבר ולשפר את העולם שבו אנחנו חיים, ואיכשהו, כשזה יוצא מהפה שלו, כשזה מנוגן על ידי להקה שכזאת, זה נשמע באמת מהלב.

אחרי האלבום הזה Stratovarius הספיקו להוציא אלבום פופ אחד, מיליון ואחד אוספים, שני אלבומים של פרויקט יומרני במיוחד, להתפרק, להתאחד, להוציא אלבום ממש מחורבן, להתפרק שוב ולהתאחד שוב, בלי Timo Tolkki, הגיטריסט ומנהיג הלהקה (שגם במשך הזמן התגלה כמטורף בעל אישיות גבולית, אבל זה כבר סיפור אחר). אני, באדיקות של לוזר בן 15,המשכתי וכנראה גם אמשיך לעקוב אחרי הלהקה עד שאהיה גם אני לוזר זקן ומקריח, הרי זה באמת הכיף האמיתי. לא?

שתף

אלבומים קשורים:

אמנים קשורים: blind guardian || dream theater ||

סגנונות נוספים: Progressive Metal | Heavy Metal |