בעיצומו של גל ''חזרה לשורשים'' המדובר ומסוקר בכל דרך או אמצעי - אלקטרוני, אופטי, מכני, או אחר, חוזרת רונה קינן אל שורשים קצת אחרים, וגורמת לזה להישמע רלוונטי מתמיד.
בעיצומו של גל ''חזרה לשורשים'' המדובר ומסוקר בכל דרך או אמצעי - אלקטרוני, אופטי, מכני, או אחר, חוזרת רונה קינן אל שורשים קצת אחרים, וגורמת לזה להישמע רלוונטי מתמיד. ב''שירים ליואל'' היא שבה ובוחנת בחיבה, אך לא בלי ביקורת, ימים שקדמו ללידתה, ללידתי וללידת השומר הצעיר, ובכלל לא מנסה לטעון שהיה פה שמח לפני שנולדתי. באותם ימים, כשהאחד במאי היה האחד במאי, כשהאידיאלים היו אידיאלים וכשהקוצים היו קוצים, נולד במזל טוב יואל (במלרע ולא במלעיל, דיר בלאק), בן בכור לפועל עברי. למרבה הצער, המזל הטוב לא נשאר בסביבה יותר מדי זמן, אבל עוד נגיע לזה. את סיפור חייו של יואל (וזהו סיפור לכל דבר) מספרת לנו רונה קינן, פעם מפיו של יואל עצמו, פעם מפיהן של הנשים בחייו, אימו ואהובתו, ופעמים שהיא לובשת דמות של מספר כל יודע . קינן, כבר מזמן לא ''הבת של'' אלא דמות מרתקת בפני עצמה, היא אכן - מה לעשות - בתו של (קחו נשימה עמוקה) הסופר, הסאטיריקן, הפובליציסט, המחזאי, המתרגם, הצייר והפסל הידוע עמוס קינן, והוא נוכח בכל תו וצליל באלבום הזה, שהרי על דמותו שלו מבוססת דמותו של יואל.
פעם קראתי ראיון עם רונה, שבו היא צוטטה כמי שרוצה להאמין שאין דבר כזה ''פסגת הקריירה'', כי אם יש, משם אפשר רק לרדת. אין לי מושג מה צפוי לנו באלבומים הבאים שלה, אבל אני יכול להגיד בביטחון כמעט גמור, בתור אחד שהגיע לאלבום הנוכחי עם ציפיות גבוהות מאוד בעקבות שני האלבומים האיכותיים שקדמו לו, שמדובר בפסגת היצירה שלה עד כה.
האלבום לא-קל לעיכול, בכלל לא קל, ולא רק בגלל העצב הגדול בו הוא מתעסק. הוא קשה לעיכול בגלל שיופי אמיתי, כשהוא מגיע בכמויות, הוא לא מהדברים שאנחנו רגילים להכיל. כי השילוש הקדוש מילים-לחן-הפקה לא אמור להיות כזה מושלם על כל סעיפיו, כי טקסטים לא אמורים להיות אמינים ברמה כזו, כי יצירה הבנויה מ-15 חלקים אינטגראליים שקשה להתייחס לכל אחד מהם בפני עצמו היא דבר מוזר.
.
האוזן שלי הייתה כמעט אדישה לזה בהתחלה, גם הלב. שמעתי, קראתי את המילים, התפעלתי מהמחוזות הרבים שהאלבום 'מכסה', מהמוטיבים הנשזרים לרוחבו, מהדקויות. רק בשמיעה השנייה או השלישית חומות החלו להתמוטט. הבנתי שאני שומע פה משהו יוצא מגדר הרגיל, כמעט בכל קנה מידה - ספרותי, מוזיקלי או רגשי. אולי זה המעבר מהאישי-הפרטי לכללי יותר, אולי זה הזמן שעבר. כך או כך, הכתיבה של רונה השתפרה לאין ערוך. ''שירים ליואל'' שונה מאוד מהדברים שהיא עשתה קודם. לעיתים יש כאן חריזה ובחלק מהשירים המקצבים שמחים, ובעיקר יש פה תל-אביב אחרת מהתל-אביב הנוכחת-נפקדת בשני אלבומיה הקודמים, וארץ ישראל אחרת, ומעין השוואה בין השתיים שהופכת לברורה מאוד בשיר ''אם תלך לשם (אזהרה נשלחה ליואל)'', בעל הלחן האפלולי-משהו, שהולך וצובר תאוצה בדרמטיות עד לסיום האינסטרומנטאלי המוחץ.
מעבר לערך הנוסטלגי שבדבר, רונה יצרה פה סט של ''שירי ארץ ישראל הישנה והטובה'' מודל 2009, עם כל מה שעבר על יואל, או על אביה ועל בני דורו, מאז ועד היום, ויש משהו מאוד מעניין בהתבוננות על הנושאים האלה מבעד לעיניים של מי שלא חווה את כל זה על בשרו. בראיון שנערך עימה לאתר 'מוזיקה נטו', סיפרה רונה על השיר ''הבית האפור (יואל מקשיב לתקליט הישן)'' שהוא, למשל, פיקטיבי לחלוטין, אך האופן שבו היא מתארת בו את חווית הדור השני והשלישי לשואה הוא מאוד אמין בעיניי (''אל תיגע בפמוטים, זה מזכיר לסבתא בינה/ עבר שחור משחור שבעל כורחה הלבינה/ אל תיגע במנורה שפוצעת את הקיר/ את הבית האפור אי אפשר כבר להאיר'').
הרעיון ליצור אלבום קונספט הוא מלכתחילה יומרני מאוד, אבל רונה קינן עמדה במשימה בהצלחה מעוררת השתאות. האלבום מלווה את יואל מלידתו עד לזקנתו, מקפל רטרואקטיבית את כל סיפור חייו בארבעים ומשהו דקות, סיפור שראשיתו המרמזת על העתיד לבוא וגם אחריתו מיוצגות שתיהן בשיר ''למה הלכת ליער האפור'', הפותח את האלבום וסוגר אותו. רוחו של השיר הזה מרחפת על כל שירי האלבום ונוכחת בעיקר בשיר ''הסולם'', כשהתווים מ''למה הלכת לבית האפור'' משתלבים בתוגה כסיום לשיר העוצמתי, שגם הוא מבצע קאמבק בהמשך האלבום. מדובר במעין טייק-אוף על השיר ''לאבא שלי יש סולם'', שמזכיר את ''מי מפחד מהזריחה'' מהאלבום הראשון. שניהם מתכתבים עם שירי ילדים מוכרים ואהובים, ומערבבים קונוטציות ואסוציאציות למשהו שמזכיר נוסטלגיה בשילוב כאב התבגרות, או סתם כאב. וכשהתהליך ממשיך ב''הסולם 2'', שבו רונה כבר מודה - ''אבא שלי טיפס על סולם ושכח איך לרדת'', רגע לפני ''כשהקוצים היו קוצים'' המצמרר, הכל מקבל נפח אישי יותר, וזה כבר כמעט קשה מנשוא.
האלבום מגובש, ולא מרפה ממני גם כשהוא לא מתנגן ואני עושה דברים אחרים. עצוב-עצוב, מכונס ומופנם, לא זועק את מכאובו. מעטים השירים בו שיכולים לשמש כמוזיקת רקע, רובם דורשים התמסרות מוחלטת, אוזן כרויה ולב רחב. מדובר בסיפור מתמשך, כתוב בהרבה תשומת לב למילים, סיפור על נושאים קשים כזקנה, שכחה והתכלות הגוף והתודעה, שמושך את המאזין אל תהומות של צער ושל נשייה.
***
נראה שקינן הפנימה את הכלל הלשוני אותו החלה ליישם כבר בהופעות - רהוטה מתמיד, לא תמצאו באלבום הזה פדיחות צורמות לאוזן (לפחות לאוזן שלי) כמו ''לעצור בPינת רחוב'' מתוך ''מבול'' מהאלבום הראשון, אלא את החלופה התקנית שלהן - ''בן בכור לFועל עברי'' (מתוך ''כשסנונית בישרה את בוא האביב''). אין לי מושג מי זה שתיקן את העברית של רונה, אבל בהחלט מגיעה לו טפיחה על השכם על הרווחה שהעניק לאנשים קטנוניים שכמוני (תבינו אותי, עד היום זוכים חלומותיי מדי פעם לביקור של המורה ללשון המזדעקת ''בג''ד כפ''ת בראש מילה''. זה לא אני, זו היא.)
ההפקה של האלבום, ולא רק זו המוזיקלית, מושקעת מאוד ומעוררת התפעלות. אפילו סטף ורטהיימר בפנים. רונה עובדת עם חבורת מוזיקאים יצירתיים, ביניהם יוני סילבר ואסף תלמודי, שתרמו את חלקם בנגינה ובעיבודים עשירים, מקוריים ומעניינים, המשלבים כלי נגינה ייחודיים (כגון מאפרה ויוקלילי), שריקות ואפילו צרצרים שמשום-מה לא זכו לקרדיט המגיע להם. על האיורים הופקדה האחות שלומציון קינן, ומעבר ליופיים הם משקפים את רוח האלבום בצורה מושלמת. עוצמתית במיוחד היא ההתכתבות בין האיור על עטיפת האלבום, של יואל הילד מתנדנד על נדנדה התלויה על קנה של טנק, לבין האיור האחרון בחוברת המילים, לצד השיר ''למה הלכת ליער האפור'' - נדנדה נטושה תלויה על ענף דק, יואל כבר לא שם וגם הטנק לא, הם הלכו שניהם, הלכו ליער האפור, ליער הזִקנה, האבק והשכחה.
