סינתיסייזרי רפאים, רוחות מייללות, צווחות פרא פתאומיות - כולן הופכות את האלבום הזה לפיסה מדממת של פרנויה בריאה, שמקורה בדמיון פרוע, כשל ילד קטן שמפחד להסתכל מתחת למיטה או להציץ בתוך הארון בלילה.
כיום, דייוויד בואי הוא האם-אמא של המיינסטרים. אך כיצד קרה שהאמן המשונה הזה הפך למה שהוא? הרי האיש הוא אספן כפייתי של מוטיבים אקזוטיים ואקסצנטריים משלל תרבויות, החל מיפן וכלה ב... ובכן, עולמות אחרים (חייזרים! מאדים!), ואת כל זאת הוא אורז במעטפת אוונגארדית וניסיונית בשלל מדיומים - הרי כל אלה אינם מסחריים במיוחד ואותם אי אפשר לדחוף לקהל באיצטדיונים. ועם זאת הבואי הפנים את החוקים והיה לכוכב פופ מן השורה.
כתוצאה מחיבת המיינסטרים לבואי, לקח לי פרק זמן עצום להכריח את עצמי להקשיב לו. זה היה יכול לקרות הרבה יותר מוקדם, אלא שזה קרה אפילו אחרי שאימצתי את הסמית'ס והקיור ואת לו ריד והסטוג'ס, כולם היו שייכים לעולם הרבה לפניי... מחשבה שאותה לא אהבתי. לא רציתי לחלוק את אהבתי עם העולם, הנחתי שכל אלה לעולם לא ישפיעו עלי באותה מידה כאשר הם מדברים לכל כך הרבה אנשים אחרים. טעיתי. לפעמים גם למה שזיהיתי כ''הרבה אנשים'' יש טעם טוב, או שהם משקרים, או שזו האופנה החודש (או שזו אפשרות ד': תשובות ב'+ג' נכונות).
לא קל היות הבואי לבדו
מבחינה תמאטית, האלבום המדובר נשמע כאילו ממשיך את הקו הפרנואידי, המריח כנבואת הזעם, של ''דיאמונד דוגז'' הרבה שנים לפניו, אשר בתורוו המשיך מהמקום שבו ''Five years” הסתיים. כמובן שבסופו של דבר, כל אלה הם גם חלקים עצמאיים לחלוטין, ו''סיפור המסגרת'' שלהם הפך ליסוד בלתי נפרד במיתולוגיה הבואיית, מיתולוגיה בה הוא עושה שימוש ללא הרף. מרוב המייק-אפ, הקהל לא רואה. המסרים החברתיים של בואי גם הם הפכו לחלק מסיפור כלשהו עם דמויות סימבוליות, וככל הנראה פיקטיביות. בצורה כזאת אפשר להתנער מאחריות ולטעון שדבר בשיריו אינו אוטוביוגרפי. השאלה היא - באיזו מידה? אין לדעת.
בואי המשועשע צוחק על רעיון האופנה ב-''Fashion'', אחד הקטעים הבולטים מתוכו - על ההמונים העטים על מעיין דבר מה חמקמק שלא ניתן להגדיר את כלליו בבהירות, ובכל זאת כולם מנסים לתפוס ממנו חופן בעיוורון משמים. תחילה הוא מתאר את הפרחחים העושים דבר מה פרוע בהיחבא, ואחר את גל ההדף - האנשים הרגילים שמאמצים לחיקם את דימוי הדבר ההוא, תוך כדי עיוותו לחיקוי רע והמוני.
האלבום היה יכול בקלות להתהדר בעטיפה פופית, עם שם כל כך טראשי ונימה סמי-סאטירית ניתן היה לעטוף אותו בדימוי מקונטרס כהוגן וצבוע בגוונים עזים. אך ''סקארי מונסטרס (אנד סופר קריפס)'' מתהדר דווקא בבואי בלוק פואטי של פיירו, אותו פיירו משונה מהקליפ של ''Ashes to Ashes''. מנקודת התצפית הפוסט מודרנית, הניטרלית, חוזר בואי למקומו הטבעי, הוא שוב הופך לדמות בשיר. מעניין מדוע בואי המשיך לשחק עם הטייפ קאסט המטופש שהולבש עליו: חייזר/ערפד/ווירדו/ג'אנקי עם נטייה קלה לסכיזופרניה ?
לסיינט סבסטיאן אין כלום עלי
מייג'ור טום, מיודעינו מ-1969 (כוכב ''ספייס אודיטי*''), הופך ללא יותר ממכור לסמים ב-''Ashes to Ashes'' - פרסונה תמוהה, בואי מתנצל בשיר החדש, כאילו עליו להסביר מדוע נתן לאותו אסטרונאוט עלום להיאבד בחלל, ''הוא היה ג'אנקי'' (= תשכחו ממנו, הוא לא מעניין אף אחד בלאו הכי). והרי דיוויד עצמו היה מכור לקוקאין בסבנטיז ובילה שנים בברלין, בגלות, על מנת להתנער מאורח החיים שהביאו לקוק מלכתחילה.
“Up the hill backwards” נשמע כאילו כתב אותו בואי של שלהי הסיקסטיז, ויכול היה בקלות להשתבץ ב''האיש שמכר את העולם'', או אפילו באוסף שיריו המוקדמים של בואי, שמכיל פנינים כ-''London bye ta ta'', ו-''In the heat of the morning'', ורק הגיטרה החשמלית הפרועה מסמלת פרידה ניכרת מהתקופה התמה.
“Kingdom come” מתהדר בריף שנשמע כמו ה-Tubeway Army, הרכבו של גארי ניומן, שהוציא אלבום בודד ומהולל באותה השנה. השירה של בואי בקטע הזה מתאמצת אחושרמוטה ואני מוצאת אותה מזויפת עד כדי כך, שאפילו לא נכנסתי לניתוח מעמיק יותר של הליריקס. ''Teenage wildlife'', לעומתו, הוא קטע סמי-פרוגרסיבי, והוא אחד הקטעים האהובים עליי באלבום. מעט מבולגן ועמוס מדי מכדי לזכות למעמד קאלטי כ''Fashion'', ''Ashes to Ashes'' או אפילו שיר הנושא, הוא גם פופי פחות משלושתם. הגיטרה לוחצת על כל הנקודות הנכונות ותפקידה בשיר הופך למנחה אמוציונלי. והריף מזכיר להחריד בסאונד את '' ''Heroes'' '' (המרכאות במקור, כן?).
סינתיסייזרי רפאים, רוחות מייללות, צווחות פרא פתאומיות - כולן הופכות את האלבום הזה לפיסה מדממת של פרנויה בריאה, שמקורה בדמיון פרוע, כשל ילד קטן שמפחד להסתכל מתחת למיטה או להציץ בתוך הארון בלילה. מעשיה מסוגננת או אולי אלגוריה ריאליסטית? בעולמו הצבעוני של הבואי, הפער בין השתיים לרוב בלתי ניתן לזיהוי.
*גרסת דמו(?) של ''ספייס אודיטי'' מופיעה כאחת מרצועות הבונוס לאלבום במהדורה מ-1992.
היא מעט אנמית ומחווירה לצד הגרסה הידועה. השיר הוא עדיין אותו השיר והוא מקסים.
