הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
symphony x :: the divine wings of tragedy
spv, 1997    
תערובת של מטאל, רוק מתקדם, מוסיקת בארוק ווקאלית ואינסטרומנטאלית דוגמאת באך, ומוסיקה קלאסית מודרנית דוגמת שוסטקוביץ' ובארטוק. הם מנגנים ושרים לרוב מהר מאוד, אבל עושים גם קטעים איטיים, ויש להם זמר בעל איכויות קול גבוהות
מאת: רמי פרי בתאריך 01/03/02

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
david byrne
and brian eno

everything
that happens
will happen
today
talking heads
Once in a
Lifetime
beck
mutations
john lennon
imagine
soundtrack
brett smiley
breathlessly
brett
dream theater
awake
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 8.5    דירוג הגולשים: 9.8 (4 מדרגים)

The Divine Wings of Tragedy
רוצים גם?
סימפוני X מוגדרת כפרוג-מטאל, אבל היא הרבה יותר מכך; הסגנון שלה הוא תערובת של מטאל, רוק מתקדם, מוסיקת בארוק ווקאלית ואינסטרומנטאלית דוגמאת באך, ומוסיקה קלאסית מודרנית דוגמת שוסטקוביץ' ובארטוק. הם מנגנים ושרים לרוב מהר מאוד, אבל עושים גם קטעים איטיים, ויש להם זמר רגיש מאוד, שיודע לשנות את קולו ומשחק בתחושות.

חברי הלהקה הם מייקל רומאו (Michael Romeo), גיטריסט כשרוני ומגוון שמזכיר את סטיב האו, מהווה את הרוח החיה מאחורי הלהקה והמלחין העיקרי בה; מייקל פינלה (Michael Pinnella), קלידן וירטואוז שתמיד יודע להפתיע ומהווה את הבסיס לנופך הקלאסי של העיבודים, הוא משתתף בכיר בכתיבת המוזיקה; ג'ייסון רולו (Jason Rullo), מתופף טוב ומהיר; תומאס מילר (Thomas Miller) בסיסט הדומיננטי מאוד בסאונד של הלהקה, בכתיבת המוזיקה, בכתיבת הטקסטים ובולט גם בנוכחות החזקה ובריפים מלאי הרגש שלו. פשוט מעולה ונדיר; ראסל אלן (Russell Allen), זמר בעל איכויות קול גבוהות, לפעמים זמר מטאל ולפעמים פשוט זמר נשמה. מתחלק עם מילר בכתיבת רוב הטקסטים.

את סקירת האלבום אתחיל דווקא ברצועה מספר 8, שגם נושאת את שם האלבום. אורכה 20:41 דקות, והיא בהחלט נמצאת ברמה של יצירות באורך דומה שהביאו לנו להקות שנות השבעים האהובות, דוגמת ''Close To The Edge'' ו''The Gates Of Delirium'' של 'יס', ואחרות. למעשה, למעט כמה ריפים של מטאל, זו יצירת רוק מתקדם לכל דבר. היא נפתחת בקטע מקהלתי שמזכיר אווירה של רקוויאם. את כל הקולות מבצעים חברי הלהקה (תמיד), והם יודעים כיצד ליצור סאונד של מקהלת גברים קלאסית מעולה. הפתיחה המדהימה מכניסה אותך ישר לרעיון המיסטי של היצירה. משם מתחיל הנושא הראשי תחילה בקלידים ואחר כך בגיטרה, נושא שלאחר כמה חזרות נותן את האות לסולואים הראשונים (של רומאו ופינלה), קטע מהיר ומדליק שמוביל למעבר שירה שקט וקצר שנקרא ''התכנסות של מלאכים'', בו ליין בס דומיננטי מהווה פתיחה ובסיס לשירה של אלן. לאחר מעבר מוזיקלי קצר, נכנסים לקצב שעליו מתבסס קטע השירה העיקרי של היצירה - אלן שר על הקונפליקט בו אנו חיים בשיר מלא רגש והרהור, ריפ הגיטרה שברקע השירה ידליק אתכם כל פעם מחדש.

לאחר מכן המוזיקה חוזרת למצב עדין יותר ויותר, בעיטור של נגינת בס יפה. ממנו נכנסים לקטע אינסטרומנטאלי שבו מתחיל סולו קלידים, כשהגיטרה עונה, וחוזר חלילה (דבר שמאוד אהוב על הלהקה ועל מעריציה, דו קרב בין הגיטרה לקלידים). לאט לאט נוצר מרעיונות קצרים וסולואים אופייניים, ריף מטאלי המהווה רקע לשירה הכועסת של אלן בקטע שנקרא ''זעקתו של הנביא''. זהו קטע מלא זעם ותוכחה שבסיומו, מתוך אסופת רעיונות מוזיקאליים, הוא הופך לקטע אינסטרומנטאלי בו מעל ליינים מדהימים של באס, הקלידים והגיטרה מנגנים קטעים שמבוססים על הנושא הראשי וחוזרים מדי פעם אליו. האווירה האפוקליפטית מזכירה מאוד את שוסטאקוביץ בסגנונה. משם, במעבר סולו של פסנתר, נפתח קטע מבריק המשלב שוב מעל גבי ליין מדהים של בס, סולואים של גיטרה וקלידים. קטעי הסולו מהווים את המעבר לקטע השירה האחרון ביצירה, המסתיימת במשפט: ''And All I know, Is My Paradise Has Begun''. משפט שצריך להגיד כל אחד שקונה את האלבום הזה.

בחזרה לתחילת האלבום, ''Of Sins And Shadows'' נפתח בריף Nasty מאוד שיכול להבריח כל חובב פרוג שהוא, אבל מהר מאוד נכנס יחד עם הקלידים והבס לתוך אווירת 'יס' שמתגברת כשהזמר מתחיל לשיר. מדובר בשיר מהיר ומדהים ביופיו, אחד היפים של הלהקה ואחד המדליקים שבהם, שבולט בסולו משולב של גיטרה וקלידים המוכיח את כשרון הנגינה של חברי הלהקה. ''Sea Of Lies'' שלאחריו, מזכיר מאוד את Dream Theater בקטע רגיש של חיפוש עצמי, כשפתיחה של בס דומיננטי מעניקה אווירה קצת דיכאונית לשיר.

''Out Of The Ashes'' שבמספר שלוש, מזכיר שהם נוהגים לגנוב במוצהר ממלחינים קלאסיים. בשיר המהיר הזה, מנוגנת הפתיחה הבארוקית בכלים של רוק, כשהפעם יש שפע של הרמוניות קוליות שלפעמים מזכירות אפילו את הביטלס, לעיתים את קווין. הרבה סולואים קצרים ומגניבים.


גאווה יחידה



''The Accolade'' היא היצירה השניה בחשיבותה באלבום; 10 דקות שמתחילות לאחר פריטה קצרה על גיטרה אקוסטית בנגינת נושא קלידים על ליין בס רגיש של מילר, שמזכיר מאוד מוזיקה אנגלית או אירית עממית. בסיום הפתיחה הגיטרה האקוסטית חוזרת לפרוט אקורדים פתוחים ומשם מתחיל שיר יפהפה ומיסטי, ושוב הבס, הבס והבס. את השיר מלווה סאונד גיטרה סטייל מאלמסטין, כמו שהלהקה אוהבת, עם יציאות של פסנתר וגיטרה בכיינית פה ושם; אחרי הפזמון השני מגיע קטע קולי ללא מילים, שקט ובעל אווירה כנסייתית, שממנו במעבר של פעמונים וצליל כינור כמו אירי חוזרים דרך ליין בס נהדר לפזמון האחרון. מה עוד אפשר לבקש ממוזיקה מתקדמת?

''The Eyes Of Medusa'' הוא קטע מטאל כבד ואפל, אך ממש יפה, ו''The Witching Hour'' (שבע) הוא שיר קצר, יפה ומהיר עם סולו מגניב של קלידים וגיטרה. 'יס' כבר אמרתי? בארוק כבר אמרתי? נשמה כבר אמרתי? גניבות מוזיקליות כבר אמרתי?

''Candelight Fantasia'' שסוגר את האלבום, הוא שיר רגיש שמתאר את כאבו של אמן בלתי מוערך, כשהקהל לא מבין את איכויות החומר שלו (אולי הם כתבו זאת על עצמם). לצלילי גיטרה וקלידים, נפתח הקטע בשירה עצובה ועדינה, שלא מאפשרת שלא להרגיש את הכאב. גיטרה בוכייה מעבירה לעוד קטע שירה מעל פסנתר שעדיין מהווה את פתיחת השיר, שאלחריו גיטרה המנגנת את נושא הפיזמון ואלן מתחיל לשיר בסיגנון שמאוד מזכיר את פיטר גבריאל בתחילת הקריירה שלו, סולואים אופייניים ומעולים של הקלידים והגיטרה. בהחלט סיום מעולה לאלבום מעולה.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Progressive Metal | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©