 רוצים גם? |
|
 |
קרני פוסטל מוציאה אלבום בכורה, אבל היא בעולם המוסיקה כבר יותר מ-15 שנה. אפשר להגיד שהיא כמעט שברה את שיא ההמתנה עד זמן הוצאת האלבום הראשון (אבל איך ש
שלמה מזרחי דפק אותה!).
כבר בגיל 14 התחילה פוסטל את הקריירה בלהקה האוונגרדית המיתולוגית די.אקס.אם, שם היא השתוללה על הצ'לו התעשייתי שלה, שהפך לסמל המסחרי שלה (ולסמל מין של כמה אנשים). עכשיו היא מוציאה אלבום סולו ששונה כמעט לגמרי מימי הסגידה ההם לבאוהאוס.
האלבום, שהופק מוסיקלית ע''י חיים לרוז, מושתת על טהרת האלקטרוניקה הקלה, ואינו מזכיר הרבה אלבומים ישראלים שיצאו כאן לאחרונה, פרט אולי לאלה של ביקיני. רגע, מי אלה ביקיני? חיים לרוז וקרני פוסטל. אז למרות הציוות הזהה, קרני לוקחת את הפרונט, חיים עוזר מאחורה, ומלווים אותה מיטב היוצרים האלקטרוניים של מרכז השוליים הישראליים.
המטרה היא לעשות אלבום שהוא צ'ילאאוט אבל לא יותר מדי איזי-ליסנינג, נסיוני אבל עדיין נאמן אל המלודיה, נוגע בג'אז אבל מכוון אל הפופ. כבר מתחילתו ניתן לראות את השילוב המנצח הזה: קטע הפתיחה הסטטי על הצ'לו, עובר מיד לגרסה מולחנת לשיר של לאה גולדברג, ''הלא ידענו'', מופק עם גיטרות צבעוניות שנפסקות באמצע לגיטרה מינימליסטית - פשוט התמסרות בין שיר פופ לשבירת הקצב הזורם.
בין הפנינים באלבום נמצא גם ''קח אותי'' הקלאברי, בניצוחו של רע מוכיח, שהופך באמצע השיר לרמיקס של עצמו; ו''מדוע הילד צחק בחלום'', ללא ספק הקאבר הישראלי הטוב ביותר שנשמע כאן לאחרונה.
למרות איכות היצירה, שיכולה לעמוד בכיף ליד אלבומים של Air ואפילו Zero 7, האלבום נשאר בגדר אלטרנטיבה שאינה מספקת את הצקצקן הישראלי, שהיה מתלהב מאלבום דומה אם היה מגיע מחו''ל. אפילו העטיפה הפופית (לחיצה קטנה על כפתור השד-סאפורט והופל'ה, ציץ שמאל מנתר החוצה) אינה מספקת.
אבל נראה שקרני לא כל כך רצה ודואגת לכך. היא לא לחוצה להפוך לכוכבת ולזמרת השנה, מה שמעלה את יצירתה בכמה מונים. למעשה, היא אפילו הכריזה שאינה מעוניית כל-כך לעשות עוד תקליט.
אם אתם מחפשים אלבום ישראלי שחורג מהמרכז הבנאלי והמשעמם, וסוף סוף מביא איזה שהוא חידוש שיכול בקלות להחליף את המיינסטרים הקיים, זהו האלבום בשבילכם. לנו נותר לקוות שקרני לא התכוונה ברצינות כשאמרה שהיא לא עושה עוד תקליט.
