הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
john frusciante :: the empyrean
adrenalin, 2009    [אלבום]
מאוד מפתה לפתוח ביקורת על אלבום של ג'ון פרושיאנטה בסיפור אישי וארוך על כמה המוזיקה שלו היא אישית ואינטימית בצורה מדהימה, ועד כמה היא נוגעת באנשים שמקשיבים לה. נדמה שאין אדם שהשפיע על החיים שלי, ואני בטוח שגם על הרבה מהמאזינים שלו, בצורה כל כך חזקה כמו ג'ון. הוא היה שם בכל שלב של החיים שלי, הרים אותי מכל נפילה. אנשים הבטיחו ואכזבו, נשים באו ובעיקר הלכו, ג'ון נשאר איתי.
מאת: אביעד בתאריך 05/08/09

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
paradise lost
one second
oblivians
play 9 songs
with mr.
quintron
matt elliott
drinking
songs
the la's
the la's
smashing
pumpkins

siamese dream
can
ege bamyasi
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 7.8 (5 מדרגים)

בין החושך לאור
רוצים גם?
מאוד מפתה לפתוח ביקורת על אלבום של ג'ון פרושיאנטה בסיפור אישי וארוך על כמה המוזיקה שלו היא אישית ואינטימית בצורה מדהימה, ועד כמה היא נוגעת באנשים שמקשיבים לה. נדמה שאין אדם שהשפיע על החיים שלי, ואני בטוח שגם על הרבה מהמאזינים שלו, בצורה כל כך חזקה כמו ג'ון. הוא היה שם בכל שלב של החיים שלי, הרים אותי מכל נפילה. אנשים הבטיחו ואכזבו, נשים באו ובעיקר הלכו, ג'ון נשאר איתי. אבל סיפורים כאלו יתאימו אולי לביקורות על אלבומים כמו ...To Record Only Water, או על The Will To Death, למשל. The Empyrean לעומת זאת, לפחות במבט ראשון, הוא אלבום מסוג שונה לגמרי.


''The Empyrean is a story that has no action in the physical world. It all takes place in one persons mind throughout his life. The only other character is someone who does not live in the physical world but is inside it, in the sense that he exists in peoples minds. The mind is the only place that anything can be truly said to exist. The outside world is only known to us as it appears within us by the testament of our senses. The imagination is the most real world that we know, because we each know it first hand.
''It should be played as loud as possible and it is suited to dark living rooms late at night''.

כך בחר ג'ון לתאר את הרעיון הכללי של האלבום - הפעם לא עוד אלבום ביתי עם שירים אישיים שחושפים את הנשמה, אלא אלבום קונספט שמתרחש בתוך ראש של דמות אנונימית, לא פחות. קל מאוד לשלוף את ציפורני הציניות, ולקבוע שמדובר בעוד מקרה שבו האמן השתלט על המוזיקאי, כדי להעניק לנו עוד חוויה מפוקפקת של יצירה פלצנית. אפילו אני, מעריץ מושבע, התחלתי לחשוש. למרבה השמחה, פרושיאנטה ידע בדיוק על מה הוא מדבר.

האלבום נפתח עם ''Before the beginning'', ובערך תשעים אחוז ממידת ההנאה שלכם מהאלבום הזה תלוי ברמת העוצמה שבה תבחרו להאזין לרצועה הפותחת. מדובר בסולו גיטרה ארוך וקורע, על רקע תופים מינימליסטים (מינימליסטי טוב, לא מינימליסטי מג וויט), ששולח את המאזין לעולם החלומות במהירות של 200 קמ''ש. מזכיר מאוד את ''Maggot brain'' של Funkadelic, אבל חד יותר, בועט יותר, ובעיקר עצוב הרבה יותר. הרצועה הבאה היא קאבר ל-''Song to the siren'' היפהפה של טים באקלי. לא יודע אם יותר/פחות טוב מהמקור. מה שבטוח, שמדובר בשיר שיושב בול על האלבום. תחושת הגעגועים והעצב שיש בשיר המקורי מכה בך גם פה באותה העוצמה, בעזרת שירה נקייה להפתיע של פרושיאנטה (בטח יחסית לאלבומים הקודמים שלו), ובעיקר בזכות אווירה שמזכירה בעיקר חלום. בסופו של דבר, מדובר באלבום יומרני מאוד, והוא נשען על שני השירים הראשונים ועל התחושה שהם יוצרים אצל המאזין. אם מתחברים אליהם, כל הדיבורים על אלבום שמתרחש בדמיון נשמעים פתאום הרבה יותר הגיוניים.


תהא נא הפנדר לסמל הכנסייה החדשה!



מפה מתחיל המסע של האלבום, ומבחינה מוזיקלית, זהו אחד המסעות היותר אקלקטיים ששמעתי. כתוצאה מכך, גם מאוד קשה לסווג את האלבום תחת ז'אנר כלשהו. בסופו של דבר, זה אלבום רוק, אבל אווירת החלום הפסיכודאלי תמיד ברקע, ובמסע שהוא האלבום הזה אפילו פוגשים ליווי של רביעיית כלי מיתר, את ג'וני מאר (!) שמתארח ב''Enough of me'' וב-''Central'', ואפילו מקהלה (New Dimension Singers, על פי הקרדיטים) שמלווה ברקע את אחד השירים היפים באלבום -'' DarkLight''. השיר עצמו נפתח בשירה של ג'ון על רקע אפקט רוורב כבד, ועם פסנתר באמת שובה לב ברקע. בפועל מדובר בכמה שירים שנכנסו תחת עטיפה אחת, והמעבר בין הקטעים השונים ובין ''החושך לאור'' בשיר הזה הוא אולי הרגע שהכי תופס את האוזן באלבום הזה, כי מדובר במעבר די קיצוני, אבל בצורה שמאוד קשה להסביר, הוא נשמע מאוד טבעי.

פלי מהפפרז מנגן בס לאורך רוב האלבום, וכמו רוב אלבומי הסולו האחרונים של פרושיאנטה, ג'וש קלינהופר תורם בתופים ובמיליון דברים אחרים. בקשר לפרושיאנטה עצמו, למרות העובדה שג'ון מציג באלבום הזה קול ''נקי'' ונעים יותר מאי פעם, ברור לכל שהבחור הוא לא זמר. אבל דווקא בגלל שהוא לא זמר, ואין לקול שלו איזה אזור מובהק שאפשר להגיד עליו שהוא ''שלו'', זה מאפשר לו לבקר בהרבה יותר מקומות באלבום אחד, ואפילו בשיר אחד. ''Heaven'' הוא אולי דוגמא מושלמת לכך, עם פתיחה שקטה, כמעט מצמררת - עד לסוף הסוחף.

כל זה ,אגב, מהווה גם את נקודת החולשה הבולטת של האלבום - טיפה יותר מדי פיזור. מי שאוהב את המוזיקה שלו ניסיונית, כמעט בוודאות ייהנה מאוד מהפיזור ומהמבחר הזה. מי שלא יצליח להתחבר לשירים הראשונים, ילך לאיבוד בהמשך בין כל היומרות, משחקי הקול ואולי טיפה יותר מדי אפקטים שיש באלבום. על לשמוע קטעים בודדים מתוך האלבום אין מה לדבר, כי זה אולי אפילו מעשה כפירה. למרות זאת, אם יש שיר אחד שכן בולט מעל השאר, זה ''Central'' - נקודת השיא של האלבום ללא ספק. שיר כמעט אפי, כזה שקשה מאוד להישאר אדיש אליו - חמש הדקות האחרונות של השיר חולקות את אותן ארבע שורות, שוב ושוב ושוב, לפעמים בשקט, לפעמים בצעקות, לפעמים עם פסנתר ברקע, ולפעמים תוך כדי סולו גיטרה שלתאר אותו כסוחף זה אנדרסטייטמנט שלא מהעולם הזה. וזה ממשיך עד שהמילים באמת נכנסות לכם לתוך הלב. לטעמי מדובר באחת הרצועות היותר טובות שהוא הקליט, וכנראה מדובר בהוכחה הסופית שגם במגרש של שירי רוק מיינסטרים, קליטים ונגישים (יחסית, כן?) הוא כבר מתעלה על להקת האם שלו.

עוד מילה אחת קטנה בקשר להפקה של האלבום - בימים שבהם כמעט כל המוזיקה שיוצאת לשוק מוגברת למוות עוד בשלב ההפקה (מה שקיבל את הכינוי Loudness war), האלבום מגיע ברמת ווליום די נמוכה. מסתבר שעל הגירסא היפנית של הדיסק הגיעה גם מדבקה שבה נאמר שמדובר בהחלטה מכוונת מצד ג'ון, ואף בקשה שכששומעים את הדיסק, להגביר. כל מי שישמע את הבס ב''Light'', יבין עד כמה מדובר בהחלטה חכמה - הכל פשוט מרגיש חי וחד יותר.




''My describing The Empyrean as a story is accurate from my viewpoint, but misleading, as there are no road signs to lead someone else to perceive a clear story out of it. There was no intention to write what would be seen as clear-cut story, though it is one to me… I believe rock lyrics should be open to interpretation and I wrote these so they could be… Like a lot of lyrics, it was written to be perceived in as many ways as there are people hearing it. A person to whom the words have no clear, conscious meaning may derive more from it than someone who reads it as I do, and so I recommend hearing or reading it however you will''


את הקטע הנ''ל מצאתי בבלוג של ג'ון פרושיאנטה, כאשר בו הוא גם מסביר איך הוא רואה מבחינתו את האלבום וגם מה בדיוק הסיפור שהוא התכוון לכתוב מנקודת מבטו. למזלי הרב, גיליתי את הבלוג רק כמה חודשים טובים אחרי שקניתי את האלבום, ולמרות שהקונספט הוא באמת יפהפה, אני ממליץ לכולם לקרוא אותו רק אחרי כמה האזנות טובות לאלבום. כנראה ששוב פרושיאנטה ידע על מה הוא מדבר.

הליריקה באלבום היא לרוב לא ברורה מי יודע מה, לפעמים אפילו לא בתוך אותו השיר, ובטח שלא בתור אלבום כשלם. אבל המוזיקה והאווירה באלבום שואבים אותך כל כך חזק פנימה, אתה מתחיל להרכיב לעצמך את הסיפור. קטעים קצרים מתוך שירים תופסים אותך, ותובנות שנופלות עליך משום מקום – פשוט יש באלבום המון רגעי ליריקה קטנים ומדהימים, כמו בבית השני של ''One more of me'', בו פרושיאנטה שר מנקודת מבט ובקול (!) של אדם מבוגר לקראת סוף ימיו, וחולק איתנו את הקטע המופלא הבא:


''Well we don’t control the chance that plays with us
And we get existence back by hurting others
When we go the other way, its ourselves we hurt
But who pushes on through eventually will see every moment’s first
Every moment is first ''


ולאט לאט כל הרגעים הקטנים האלו מתחברים ביחד. אז לא, הסיפור שאני אישית הרכבתי בראש היה דיי שונה מזה שפרושיאנטה כתב, אבל זה לא באמת משנה לי. לי יש בראש את הסיפור שאני שמעתי, שאני התרגשתי ושאבתי כוחות ממנו. כי דווקא באלבום שבו ג'ון מתרחק טיפה מנישת הסינגר/סונגווריטר יצא לו אלבום שמרגש ברמות שכמעט לא פוגשים, או יותר נכון שומעים היום.

בגדול, גם אם אני ממש מתאמץ לנטרל את חוסר האובייקטיביות שלי כשהנושא הוא ג'ון פרושיאנטה – עדיין מדובר לדעתי באחד האלבומים הטובים של 2009. נכון, ייתכן שהאלבום מכוון טיפה גבוה מדי, ובעיקר בגלל זה הוא לא לגמרי חף מבעיות, אבל אם רק תיתנו לו - האלבום הזה ייקח אתכם למסע, גם מוזיקלי, אבל בעיקר רגשי. ובשביל זה יש מוזיקה בכלל, לא?
שתף

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©