 רוצים גם? |
|
 |
''In the sun and in the rain
And in the day and in the night
Pain is a flower
Pain is flowers
Blooming all the time''
(''My Garden'' by Charles Bukowski)
אמנות חיה על הקו הדק בין כאב להנאה, בין יופי לכיעור, בין שקר ואמת. כי אמנות היא תוצר של כאב. אני יודע שחלקכם יכחיש את זה, ויגיד שחלף זמנן של אמרות סרק שכאלו, אבל אמנות מטרתה לתעתע ברגשות שלנו, מטרתה לגרום לנו להרגיש, ובשביל זה צריך קודם להרגיש.
כשהתחלתי לחשוב מה אני הולך לכתוב על האלבום הזה הדבר היחיד שעלה במוחי זה שלא מה משנה מה , אני צריך להיות שיכור כדי לכתוב את זה. כיביתי את האורות, הוצאתי את האבסלוט מהמקרר והתיישבתי להקשיב לאלבום פעם נוספת, ושמעתי את מר וויל אולדהם הלא הוא Bonnie prince Billy שר על לשתות עם חברים, ואז הבנתי שלשתות לבד זה לא ממש כיף; אולי בגלל זה אני לא אוהב לשתות? אז הדלקתי את האור והתחלתי סוף כל סוף לכתוב ישר. כי למרות שוויל מדבר על החשיכה שבעומק הבקבוק, או על החשיכה ביו חמוקיה של אשה, הוא יותר מהכל מדבר על אותה בדידות נוראה שלנו בעולם. בדידות מרגע היציאה מהרחם עד הרגע בו אנו מתים. ובין לבין אותה חשיכה אנחנו נחווה עוד כמה חשיכות, אבל זה ממש לא משנה כי אנחנו במילא נמות ואנחנו במילא אבק ומה אנחנו בכלל? מספרים שפעם סטודנטים של וויליאם בורוז שאלו אותו אם הוא מאמין בחיים אחרי המוות והוא ענה להם, ''איך אתם יותר יודעים שאתם לא מתים כבר עכשיו?''.
''מוסיקת מוות'' צריכה מנגינת מוות, ובניגוד למה שימכרו לכם קלינגונים אבלים, הלל למתים מושר באיטיות ובחולשה בליבו של האבל. I See a Darkness הוא לא לא שיר הלל לחיים - הוא שיר חיים למוות; המוות הופך להיות אובייקט, יצור עם שתי עיניים שאנחנו מסתכלים בו ושרים, אבל מעט בשקט; כי המוות, שקט יאה לו, או בנסיבות מסויימות לה.
בנסיבות מסויימות למוות יאה גיטרה נפרטת קלות, פסנתר מלוטף וקולות אנושיים, קולות שלא מצליחים לשיר בתיאום, אך יוצרים תיאום סופני מושלם. כמו אלוהים והשטן, מוסיקה שנעה על החיבה והשנאה שבין שני הממיתים.
אני לא אוהב ספרות אימה, לא מסוגל לקרוא את סטיבן קינג; אולי יש לי לב חלש, אבל אני לא אוהב שמפחידים אותי. למרות זאת, חיפשתי איזה ז'אנר שאפשר להכניס לתוכו את האלבום הזה, וכל מה שעלה לי לראש זה אימה. אולדהם משתוקק לזה, עם גולגולת על העטיפה ואיורים של אנשים מתאבדים וידיים כרותות - הוא ממש רוצה לעורר בנו את רגש הפחד הזה. אבל אז אנו הופכים את עטיפת האלבום ושם הוא יושב לו, מצולם נונשלנטי לחלוטין כאילו בדיוק סיים את ארוחת הצהריים בחווה, והוא מחייך את אותו חיוך עקום שמזכיר לי את הארווי קייטל בסוף של ''עישון''.
האם הוא מתעתע בנו? אם הוא רוצה להפחיד אותנו, למה הוא באותו הזמן גורם לנו לחבק את האלבום הזה חזק ללב? הוא מצליח לדבר אלינו ישירות אל לב האפילה. כי בניגוד לאחרים הוא לא מדבר במפלצות, והוא לא מדבר בכלבים נגועי כלבת; הוא מדבר אלינו בלי מטאפורות, בכנות ובפשטות, מלב אנושי אחד למשנהו. ואלה מאתנו שחוו את החשיכה, לא מפחדים מיד מושטת לגעת בנו בחשיכה. כל עוד היא מושטת, אנחנו לא לבד.
כי גם המוות השחור משחור, כמו האדם החי בין קירותיו, רוצה להיות נאהב; ואם מסתכלים לרגע קצת יותר טוב על התמונה, וויל לא ממש מחייך - הוא פשוט מיישיר מבט אל נקודה חטופה אצלנו בלב ומושך ומושך.
האם האלבום טוב, איכותי, מנוגן למופת? מה זה בכלל משנה? אנחנו הרי מתים ביו כה וכה; אנחנו רק רוצים קצת אהבה בחשיכה, לכמה דקות אחרי ארוחת הצהריים.
Well you know I have a love
a love for everyone I know
and you know I have a drive
to live I wont let go
