אין ספק, ביקובסקי יודע לנגן בגיטרה היטב. הגיטרות משחקות תפקיד מרכזי בשירים רבים, ואף נשמעות כמו ההשפעות שמהן ביקובסקי ניזון (''הגשם הראשון'', כדוגמה מובהקת לכך). גם כשהוא מחליף את החשמלית באקוסטית, כמו ב''לתקן'' התוצאה הסופית של עיבודי הגיטרה נשמעת מקסימה. ובכל זאת, משהו לא עובד, והבעיה לדעתי טמונה בהפקה המוזיקלית.
יש אמרה מפורסמת שלפיה סופים הם בדרך כלל התחלות של דברים חדשים. בחיים האישיים שלי מתרחשים כעת המון סופים, והתחושה כלפי ההתחלות החדשות שמתלוות אליהן היא אמביוולנטית. מצד אחד אני מתרגש, מצד שני חושש. כמה סימבולי, שדווקא בתקופה הזו שבה אני נקלע בתווך שבין סיומות של פרקים מסוימים בחיי לבין התחלות שטבען עוד לא נתגלה בפני, אני מקבל לידי את אלבום הבכורה של מוטי ביקובסקי.
עבור מי שטרם יצא לו להיתקל בביקובסקי עד האלבום הזה, אציין שמתחילת דרכו הוא שחה בחברת מוזיקאים גדולים, כגון עמיר לב, אביתר בנאי, ערן צור ודודי לוי. בעוד שביקובסקי חייב לא מעט מהקריירה שלו לאחרון ברשימה הזו, שמשמש בימים כתיקונם גם כבן דוד שלו, דווקא הראשון בה חייב לו חלק ניכר מההצלחה שלו. אפשר לזקוף הרבה לנגינת הגיטרה הבלתי מתפשרת של מוטי ביקובסקי באלבומים ''עמיר לב'' ו''פעם בחיים'', שבזכותה הצליח עמיר לב להגיע לאן שהוא היום. למרות שלא מדובר בביקורת על עמיר לב, קשה שלא להזכיר אותו בנשימה אחת עם ביקובסקי, ולו רק בשל מה שנאמר כאן קודם. עוד סיבה לכך שבכל זאת אזכיר אותו בביקורת, היא הפרידה המקצועית בין השניים (שלדעתי הינה רק זמנית): באלבומו האחרון של לב החליף את ביקובסקי יניב דדון מאחורי הגיטרה.
אבל, כאמור, דווקא הסוף של היחסים המקצועיים בין השניים מסמן עבורי את ההתחלה של ביקובסקי כאמן בפני עצמו. כלומר, אם לא לוקחים בחשבון את להקת מים, להקת ה''סופר-גרופ של ''הגיבורים האלמוניים'' שכללה את שגיא צורף, גידי רז ומוטי נוסף - מוטי מזרחי. הלהקה, שזכורה לי מתקופת השירות הצבאי שלי עם הקליפ היפהפה לשיר ''הכל עובר'', הספיקה להוציא אלבום אחד לפני שנאספה, בינתיים, אל דפי ההיסטוריה של הרוק הישראלי.
''עכשיו כשהרוח מאירה את עיניי
והקיץ כאן
ומה שנשאר לי זה השיר
בשבילי זהו הסימן
הכל מתחיל מהתחלה''
אז כעת יוצא ביקובסקי לדרך חדשה עם אלבום בכורה, שכיאה למעמד של אלבום בכורה נושא את שמו, והציפיות שלי כלפי האלבום גבוהות. בכל זאת, מאחוריו עומד פרק לא מבוטל של הסתובבות בחברת גדולי הרוק הישראלי. רשימת הקרדיטים שמצורפת לאלבום רק מעצימה את הציפייה לפעם הראשונה שאנגן אותו: רפי פרסקי על תקן הפקת השירה, טלי כ''ץ על המאסטרינג, ופיטר רוט על הבס.
אם יורשה לי להשתמש באמרה נוספת: כגודל הציפיות, כך גודל האכזבה הקלה שמתלווה אל השמיעה הראשונה. אין ספק, ביקובסקי יודע לנגן בגיטרה היטב. הגיטרות משחקות תפקיד מרכזי בשירים רבים, ואף נשמעות כמו ההשפעות שמהן ביקובסקי ניזון (''הגשם הראשון'', כדוגמה מובהקת לכך). גם כשהוא מחליף את החשמלית באקוסטית, כמו ב''לתקן'' התוצאה הסופית של עיבודי הגיטרה נשמעת מקסימה. ובכל זאת, משהו לא עובד, והבעיה לדעתי טמונה בהפקה המוזיקלית.
למרות כל השמות הגדולים והקשרים המוזיקליים הענפים שלו, ביצע ביקובסקי, לפחות לדעתי, את הטעות הקלאסית שהרבה אמנים נוטים לעשות בתחילת דרכם - להפקיד את מושכות ההפקה המוזיקלית בידי עצמם (נכון, העיבודים למרבית השירים נעשו במשותף עם הלהקה). בהקשר הזה, ראוי לומר כאן מילות הערכה על עיבודים מקסימים ל''הכל מתחיל מהתחלה'' ול''הגשם הראשון'', הבולטים בשירי האלבום, ובאופן כללי לשבח את הלהקה המוכשרת שניגנה איתו באלבום (קרן טפרברג ורועי שקד מתחלקים ביניהם בנגינת התופים בשירים השונים, כדי להשלים את הטריו עם רוט וביקובסקי). אבל עם כל השבחים לעיבודים, יהיו יפים באשר יהיו, כשביקובסקי לקח על עצמו את תפקיד המפיק המוזיקלי, הוא החליט למעשה איך ישמע האלבום כולו, החל בסאונד הכללי שלו וכלה בסדר השירים באלבום, וכאן הוא שגה. לטעמי האישית, האלבומים הגדולים של הרוק הישראלי הם אלו שעמדו מאחוריהם מפיקים חיצוניים. לשם ההמחשה והשוואה, קחו את ''פעם בחיים'' של עמיר לב. כן, אותו אחד שללא ספק מהווה מקור השראה גדול לביקובסקי, במודע או שלא במודע. על אף שלל השמות הגדולים שהיו שותפים ליצירת האלבום הזה (איסר טננבאום מ''רוקפור'' וחיים לרוז), ספק אם האלבום הזה היה מופתי כפי שהוא אלמלא ההפקה המדהימה של אמיר צורף.
אמצע נובמבר, יום שרבי
אני מרגיש את האוויר נוגע בי
שבע בערב יושב על הגג
שומע את המכוניות
רואה את האורות
מנגן מפוחית
ובכל זאת, כשבוחנים את החלקים שמרכיבים את השלם, ייתכן שאכזבה היא מילה מעט חזקה. יש הרבה דברים שבזכותם ניתן לשבח את ביקובסקי באלבום הבכורה: הלחנים שלו מקסימים, במרבית הפעמים גם העיבודים עובדים היטב ומצליחים להפיח חיים בשירים עצמם, כשבו בעת, כאמור, הנגנים שמבצעים אותם עושים עבודה נפלאה. מילה טובה נוספת ראויה להיזקף לזכותו של רפי פרסקי, שהיה כאמור אמון על הפקת השירה. גם הטקסטים עצמם, למרות שאינם שומרים על רמה אחידה, מרמזים שיש לילד המון פוטנציאל, במיוחד כשנזכרים שוב בשמות שאיתם עבד ביקובסקי בעברו הלא רחוק. מספיק להסתכל מבט חטוף על הטקסט שכאן למעלה בשביל להתבלבל ולחשוב שלא הוא זה שכתב אותו.
אז למה, לכל הרוחות, האלבום לא מצליח להשאיר אצלי חותם? גם אחרי שבועיים שהוא ברשותי, וגם אחרי שניסיתי לשחק קצת עם הסדר של השירים בשביל ליצוק תחושה יותר אחידה וקוהרנטית של משמעות אל תוך האלבום, אני לא מצליח למצוא את עצמי מתמכר אליו, כמו שקרה לי עם לאלבומים אחרים. אני לא מוצא את עצמי חוזר אליו בטבעיות, למרות שהייתי מאוד רוצה ואפילו שיש בו שני שירים שנתקעו לי בראש (''באוויר הזה'' ו-''נובמבר'').
מצד שני, יכול להיות שהבעיה טמונה אצלי. אולי אני עסוק מדי עם כל הסופים שקורים אצלי בחיים ולא מספיק פנוי רגשית בשביל להתמודד עם דרכים חדשות שאינן שלי. יכול להיות גם שהציפיות שהצבתי בפני האלבום היו קצת גבוהות מדי. בכל זאת מדובר בדרך חדשה שבה מתחיל ביקובסקי, וכמו במקרים רבים, מותר ואפילו רצוי לעשות טעויות בתחילת הדרך, כדי להיזהר יותר בהמשך. אם זה באמת המקרה, אני לא יכול כבר לחכות שייצא האלבום השני שלו.
