''עולם צפוף'' של להקת הקליק הוא הזדמנות טובה להיווכח כמה לא שמח היה פה לפני שנולדתי. בתקופה שבה תיסלם שרו על עוד פגישה ועופרה חזה הכריזה שעם ישראל חי, מועדונים אפלוליים בדרום תל אביב העדיפו לספוג את האווירה המרדנית והאפרורית של הפאנק והגל החדש הבריטי והאמריקני, תוך התבדלות כמעט טוטאלית מהמיינסטרים הישראלי של אותם ימים.
נוסטלגיה היא חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל. ככה זה פה, תמיד מתגעגעים אל משהו שהיה ואיננו עוד. איכשהו, ה''מצב'' תמיד גרוע בעוד העבר טוב, תמים ויפה. רבים נהנים ללעוג לערוץ 1 המיושן, אבל מבלי לשים לב, מתמכרים לכתבות ולשיחות על הטלוויזיה החינוכית, או לשירים שבהחלט נס ליחם ב''כוכב נולד''. הודות לעקשנות, הלא מודעת לעיתים, של מבוגרים וצעירים כאחד לשימור ולשחזור של העשורים הקודמים (אפילו מלחמת לבנון רשמה קאמבק מרשים ב- 2006), אנו זוכים לחיות בחברה שמרנית ומשעממת למדי.
''עולם צפוף'' של להקת הקליק הוא הזדמנות טובה להיווכח כמה לא שמח היה פה לפני שנולדתי. בתקופה שבה תיסלם שרו על עוד פגישה ועופרה חזה הכריזה שעם ישראל חי, מועדונים אפלוליים בדרום תל אביב העדיפו לספוג את האווירה המרדנית והאפרורית של הפאנק והגל החדש הבריטי והאמריקני, תוך התבדלות כמעט טוטאלית מהמיינסטרים הישראלי של אותם ימים. הבועה שיצרו מקומות כמו מועדון התיאטרון, הפינגווין וקולנוע דן, היא שאפשרה התפתחות של להקות מקומיות אלטרנטיביות כמו סיאם, מינימל קומפקט והקליק. מי שביקש למצוא מפלט מהמציאות היומיומית הקשה, מצא אותה באותם המקומות, או מאוחר יותר ברחוב שינקין, שאותו דני דותן הפך, במידה זו או אחרת, לגרסה מקומית של הווילג' בניו יורק.
בהשוואה לאלבום הבכורה שלהם, ''אמא אני לא רוצה להיגמל'' (1981), אלבומם השני של דני דותן, עובד אפרת, ז'אן ז'ק גולדברג ואלי אברמוב בוגר ורציני יותר, וניכר שעברו כברת דרך. הם וויתרו על האיפור הכבד והחליפות, ואת מקומן של רצועות לא מזיקות כמו ''אינקובטור'', ''גולם'' ו''מסטיק פלסטיק'', תפסו רצועות מעניינות ומושקעות יותר- גם מבחינת ההפקה וגם מבחינת המילים והלחן. את העטיפה האחורית של התקליט מעטר תצלום של אישה עירומה, חסרת פנים וזהות; בניגוד לבחורה הערומה של תיסלם על עטיפת ''רדיו חזק'' (1981), שמשדרת בעיקר סקס (ולא בגלל האנטנה שתקועה לה בראש), זו של הקליק חשופה לחלוטין לעיני כולם, מוטלת על הרצפה ומעלה אסוציאציה של אונס או מוות.
הרצועה הפותחת את האלבום, ''כל האמת'', עוסקת בסכיזופרניה ומכניסה אותנו היישר אל עולמם האפל והמפתה של הלהקה. הטירוף, הסקס, המחאה והמוות יופיעו גם ברצועות הבאות. ''מונדינה'' הוא שיר נוטף זימה ועמוס בסינתיסייזרים, וסביר להניח שלא היה מושמע באף תחנת רדיו גם ב-2009 (''מונדינה מתפעלת/ מלטפת בלי לגמור/ מאמא מה נתקע בי/ שואלת בלי לזכור/ שפעם הייתה לה ויברציה מזה''). ''היי ילדון'' מתייחס, אולי בפעם הראשונה בשירה הישראלית, להומוסקסואליות, ו''ילדה מפונקת'' הוא שיר Fאנקי דווקא; אלא שקולו המנוכר של דני דותן מחריב את ההזדמנות להגדיר אותו כ''פופי''.
''זו לא הייתה מחאה, זו הייתה אמירה'', סיפר דותן ליואב קוטנר בראיון ב-1998. ''..אם יש משהו שלא היינו רוצים להיות מחוברים אליו, זה מה שקורה כאן''. אלא ש''עולם צפוף'' מוכיח את ההיפך; בלתי אפשרי לפספס את המלים החריפות שיוצאות כנגד המדינה המיליטריסטית והאלימה, אשר נשלטת על ידי טיפשים המייצרים מציאות ש''מטשטשת עבר ומחביאה עתיד'' (מתוך ''נמאס לי/שוערי האימפריה'').
הדוגמה המייצגת מכולן היא כמובן ''אל תדליקו לי נר''- שירם הטוב והחשוב ביותר של הקליק. השיר, שנכתב ערב מלחמת לבנון הראשונה, יצא בדיוק בעיצומה והוא מוסיף להיות עוצמתי ורלוונטי גם כיום. במידה רבה, הוא מסמל את המעבר של החברה הישראלית מתמיכה בלתי מסויגת במדינה ובמנהיגיה בשעות קשות, אל הטלת ספק ומחאה לנוכח מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה שתגיע בהמשך. השירים ''נמאס לי/שוערי האימפריה'' או ''עולם צפוף'', מבטאים גם הם את הרעיון הזה בדיוק (''ארץ את יודעת, נמאס לי להיות הנתין שלך/ אני לא נולדתי חייל / את, מי את בכלל?'').
התוצאה היא אלבום שהוא לא פחות מאבן דרך במוזיקה הישראלית. עם סאונד עדכני וטקסטים שההורים והמדריכה בצופים היו מעדיפים שלא נקרא. ''עולם צפוף'' הוא עדות לחשיבותה וכוחה של יצירה שמעדיפה להתמודד גם עם הצד האפל של תל אביב וגם עם המציאות הקשה של ישראל של ראשית שנות השמונים. אפשר, אם כך, לא להדליק עוד נר. מספיק לפתוח את האוזניים.
