הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Jazz
john coltrane :: meditations
impulse!, 1965    [אלבום]
Meditations הוא הקלטה נדירה ומרגשת כל כך בגלל שהוא תופס בדיוק את הרגע הזה בחייו של אמן בו הוא משנה פאזה, מחליף צורה, הורג את הישן ונולד מחדש.
מאת: diamond dog בתאריך 06/09/09

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
marbin
breaking the
cycle
terje rypdal
terje
rypdal/mirosl
av
vitous/jack
dejohnette
duke
ellington

the great
paris concert
john lee
hooker

the best of
friends
st. germain
tourist
jaga jazzist
a livingroom
hush
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 10    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

שרעפים
רוצים גם?
אין הרבה אלבומים שמתארים מצב נפשי מורכב, שתופסים אמן בשלב קריטי לא רק במוזיקה שלו ובקריירה שלו, אלא בחייו בכלל. בכל הנוגע לג'אז, זה אפילו יותר נדיר. ג'ון קולטריין עבר בשנת חיים אחת, 1965, אבולוציה שמספיקה לחיים שלמים של כמה וכמה מוזיקאים. הכל התחיל בסוף השנה הקודמת, עם הקלטת האלבום המופתי Love Supreme. האלבום הוא אינו אלבום סתם, אלא ציון דרך בעולם הג'אז. Love Supreme הציב את קולטריין על קו פרשת מים: באיזו דרך יבחר? האם יילך במשעולי ההארד בופ והג'אז המודלי שעד עכשיו דרך בהם וימשיך לשכלל אותם, כמו שעשו מיילס דיוויס, ווין שורטר ואחרים? או שאולי יילך בדרך החדשה, ה''דבר החדש'', הלא הוא הג'אז החופשי, האוונגרדי, שהחלו לנגן נגנים צעירים, פרועים ונועזים, כמו אלברט איילר וססיל טיילור? Love Supreme היה למעשה יריית הפתיחה במסע מוזיקלי ורוחני שעבר קולטריין, ששיאו וסופו למעשה באלבום הנוכחי, Meditations. Meditations הוא אלבום כל כך חשוב משום שהוא סוף- סופה המוחלט של רביעיית ג'ון קולטריין, ההרכב הנאמן שליווה את קולטריין במשך 5 שנים סוערות ומדהימות, ובו זמנית זוהי התחלה חדשה - לידתה של חמישיית ג'ון קולטריין, הרכב חדש ומהפכני, שהוא אופרה אחרת לחלוטין. Meditations הוא הקלטה נדירה ומרגשת כל כך בגלל שהוא תופס בדיוק את הרגע הזה בחייו של אמן בו הוא משנה פאזה, מחליף צורה, הורג את הישן ונולד מחדש. כמו איש אחר שפשט את עורו ולבש חדש באותה שנה, בוב דילן, קולטריין הרג את עצמו ונולד מחדש - ואחרי אלבום כמו Meditations כבר לא הייתה דרך חזרה.

אז הדרך נסללה עם Love Supreme. האלבום ההוא הוקלט עם הרביעייה הוותיקה והמשופשפת של קולטריין, אחד ההרכבים המרהיבים ביותר בתולדות הג'אז- מק'קוי טיינר בתופים, ג'ימי גאריסון בבאס ואלווין ג'ונס בתופים. משם והלאה החל ג'ון למשוך בכיוונים יותר ויותר חופשיים וניסיוניים. האלבומים הבאים- John Coltrane Quartet Plays, Transition, Sun Ship - כולם הציגו סגנון נגינה חדש: ג'ון אימץ את הג'אז החופשי בזרועות פתוחות. הוא עדיין ניגן חכם ומלודי, אבל עם הרבה יותר עוצמה ולהט, בצורה הרבה יותר אטונלית ורועשת. ג'ון הפך למעשה לנביא, מנהיג רוחני של הזרם - מוזיקאי מבוגר בהרבה מרוב המוזיקאים בז'אנר. אלבומים אחרים בהמשך אותה השנה, כמו Kulu Se Mama ו-Live In Seattle, היו פרויקטים ניסיונים שבהם הרחיב ג'ון את הרביעייה ואירח נגנים צעירים נוספים בכדי להתנסות איתם. השיא היה ללא ספק Acsension, אלתור קבוצתי יוצא דופן בן 11 נגנים ו-40 דקות רציפות, שבו הציג קולטריין לעולם נגנים צעירים כמו ארצ'י שפ, פרדי הבארד הנודע, וסקסופוניסט טנור חצוף במיוחד, פרעה סנדרס. גורל השניים נקשר ובשנתיים הבאות הם יעבדו יחדיו במעבדה החדשנית של קולטריין, בניסיונות למצוא את אותו דבר שקולטריין חיפש כל השנים.

אבל לא כולם אהבו את השינוי. בלשון המעטה. חלק גדול מהקהל של קולטריין זנח אותו, והמבקרים לא הבינו מה הוא עושה - אחד המבקרים כתב על Acsension שהוא ''מתקפה, ואני חייב להגן על עצמי בכך שלא אאזין לאלבום''. היו עוד שניים שלא אהבו את הכיוון החדש - לאחד קראו אלווין ג'ונס ולשני מק'קוי טיינר. התחושה הייתה שההרכב הנוכחי מיצה את עצמו. קולטריין לא היה מרוצה (זה ניכר, למשל, בהופעה בניופורט 1965) והם לא היו מרוצים...



בנובמבר 1965 התכנסו שישה, לא ארבעה נגנים, באולפן של רודי ואן גלדר, טכנאי הג'אז המיתולוגי. קולטריין הביא את הרביעייה, אבל צירף שני שחקני חיזוק. הראשון היה פרעה סנדרס. סנדרס, כאמור, היה נגן חריג מאוד בנוף: דברים טריוויאליים כמו מלודיות, מהלכים הרמוניים, אקורדים, שמירה על קצב- לא עניינו אותו. הוא זנח אותם מזמן. סנדרס, כמו אחיו הרוחני אלברט איילר, רצה לנגן רגשות, לא תווים, והרגשות שלו היו קשים, נועזים, פרועים. וכך גם הנגינה. אבל על זה עוד נדבר. הנגן השני היה מתופף. כשאתה לוקח את אלווין ג'ונס, מגדולי המתופפים בהיסטוריה, ואתה מכריח אותו לנגן עם מתופף אלמוני כמעט לחלוטין באותה תקופה, ראשיד עלי - המתח נמצא בשיאו. ראשיד היה מעין המקבילה של סנדרס - צעיר, נועז ולא מוכן לנגן קונבנציונלי. בניגוד לג'ונס, איש התבניות הפולירתמיות המורכבות והמהפנטות, ראשיד התמחה בסגנון אבסטרקטי לחלוטין. הניגודיות בין שני הסקסופוניסטים - זקן השבט החכם עם תלמידו המופרע - השתקפה בניגודיות של שני המתופפים. קל לראות שיש כאן בעצם מיזוג של ההרכב הישן, הגוסס, עם ההרכב החדש במצב עוברי. הוסיפו לעניין את טיינר, שמראש לא היה מעוניין כל כך לנגן את המוזיקה הזו יותר, וג'ימי גאריסון, שמאוד התאמץ להישמע בכל הרעש מסביבו, ותקבלו סשן מאוד, מאוד לא פשוט .

אבל זה מה שעבר לקולטריין בראש - מאבק, בלבול, תסכול. וזה מה שיפה כל כך, בעיניי, באלבום הזה; הרבה אלבומי פרי ג'אז ואוונגרד בלבד, נופלים לבור של ''רעש למען רעש'': אנחנו שחורים, אנחנו עצבניים, אף אחד לא מבין אותנו, בואו נכסח. לא קולטריין. הרעש באלבום הזה הוא מדוד, הוא מתוכנן, והוא כל כולו חיפוש. חיפוש עצמי, חיפוש של דרך להאמין, לנגן, ליצור. השם שניתן לאלבום מטעה - הכוונה אינה מוזיקה למדיטציה, אלא להרהורים. מעבר לכך, יש פה הרבה מלודיה, הרבה נגינה רגישה, וכל מעריץ של קולטריין יוכל למצוא פה משהו לאהוב - את הרעש עם מלודיה, את הסערה עם השקט. האלבום, כמו Love Supreme, הוא סוויטה - הקטעים קשורים זה לזה, ויש קונספט. בחיבור המצורף לעטיפת האלבום מתואר הרצון של קולטריין לחפש, להאמין. ''אני מאמין בכל הדתות'', הוא מצוטט שם. אני אישית לא מאמין באף דת, אבל האמת של קולטריין היא אחת ויחידה.

האלבום נפתח בבום. הקטע הראשון נקרא ''The father the son and the holy ghost'' והוא פשוט מאוד, סוער מאוד, וזורק אותך באוויר מבולבל ומוכה. קודם כל, כולם מנגנים במכה. סידור הסטריאו של האלבום מאוד יפה ומייצג בדיוק את הקונספט האמיתי של האלבום בעיניי - חדש מול ישן: ברמקול ימין קולטריין מנגן עם גב אל גב עם ראשיד עלי, המתופף החדש שלו, בזמן שהמתופף הישן ג'ונס חולק את רמקול שמאל עם סנדרס. באמצע - טיינר וגאריסון. הקטע נפתח בתרועה משונה של שני תווים שסנדרס וקולטריין חוזרים עליהם שוב ושוב ושוב- זה נשמע כאילו הסקסופונים שלהם מקולקלים; זוהי הצהרת כוונות - אנחנו לא מתכוונים לנגן דברים ''ישנים''. ראשיד ואלווין חובטים בתופים ללא קצב, בצורה שנשמעת כמעט חופשית ושבטית - לא ברור אם הם מנסים לנגן זה עם זה או זה נגד זה. לאחר האקספוזיציה וה'נעימה' הפשטנית, שגם היא מורכבת מכמה צלילים בודדים, קולטריין מתחיל לנגן סולו, בצורה שהיא מצד אחד מאוד מדודה ושקולה, ומצד שני הולכת מאוד רחוק - הרבה חריקות, נגינת אלטיסימו וצליל מאוד אגרסיבי שמגיע בסוף הסולו לגבהים אסטרנומיים. זה לא פלא - כולם מסביב חובטים בכלים שלהם, בעיקר התופים - שני מתופפים סופר עצבניים ועוד טמבורין שסנדרס מקיש עליו בצורה ראדנומית. אבל זה עוד כלום לעומת הכאוס שנוצר כשפרעה מתחיל לנגן. אם קולטריין לפחות התייחס לסולם מסוים, סנדרס פשוט מנגן כמו ילד - הוא רוצה להביע את עצמו, וזה כואב, בעיקר כשסנדרס מתחיל לצרוח ולצרוח - הוא והכלי שלו מתמזגים בצורה מושלמת. העוצמה מרקיעת שחקים, המתח בלתי נסבל, ולקראת הסוף טיינר המתוסכל, שכמעט לא ניתן לשמוע אותו, חובט אקורד שמסמל את סוף המאבק. לאט לאט הרוחות דועכות...

...ומשהו חדש קורה. הטמפרטורה יורדת. אלווין ג'ונס מתחיל, אחרי 12 דקות שהאלבום רץ, סוף סוף לנגן קצב אמיתי שניתן לספור. הקטע נקרא ''Compassion'', ומה שאני אוהב בו זה את הניגודיות המוחלטת לקטע הקודם - פתאום משדה הקרב המדמם מגיחה רביעיית קולטריין הישנה והאהובה, בסגנון האהוב והישן. ראשיד ופרעה נשארים בצד כמעט לכל הקטע, טיינר מראה מה הוא יודע, ג'ונס שכמו גבר על יריבו מרחף לו כמו שהוא יודע, גאריסון, שסוף סוף שומעים אותו, מקשט את הקצב וקולטריין מצטרף בסוף לסולו מהורהר.

צד ב' של האלבום מתחיל בסולו קונטרבאס ללא ליווי של ג'ימי גאריסון. גאריסון הוא נגן מאוד מלודי וצנוע, צנוע מדי כדי להתמודד עוצמות צליל גדולות כל כך. ג'ון, שכנראה ידע זאת, אהב לתת לו קטעי סולו כאלה (לפעמים עד 15 דקות!), וזהו אחד מהרגעים היפים באלבום. זוהי הפתיחה של הקטע השלישי, ''Love''. אני אומר ''אחד הקטעים היפים'' בגלל שהקטע הכי יפה הוא מה שקורה אחרי הסולו - קולטריין נכנס בסגנון רך, לירי וכובש שמזכיר את אלבומי הבלאדות שלו. לכמה שניות זה כל כך יפה... ואז נכנסים כל השאר למעט פרעה. גם כאן מנגנים ראשיד ואלווין בחופשיות זה מול זה, אבל הפעם הסגנון רגוע יותר, משוחרר יותר, אין כאן הלמות פראיות אלא מצילות והקשות רכות. הקטע הזה מוכיח את ההבדל התהומי בין סנדרס, שלא מנגן כאן, לקולטריין - הילד המחוצף שאינו יודע גבולות לעומת הזקן החכם ומלא הניסיון שיודע שאי אפשר רק לצעוק. האמת צריכה להיאמר - קולטריין היה מוזיקאי טוב מסנדרס, והקטע היפיפה הזה מוכיח זאת.



האידיליה נשברת שוב עם ''Consequences”, קטע שמדגים עד כמה משמעותית הייתה התרומה של פרעה למוזיקה החדשה של קולטריין. בבת אחת פרעה הופך את השלווה השברירית שנבנתה בקטע הקודם וסוחף את כולם איתו למערבולת. הסולו שלו פרוע לחלוטין ואין בו אפילו שבריר קל של צליל נורמלי, והוא כולו מתקיים למעשה הרבה, הרבה מעל המנעד הסטנדרטי של הסקסופון. ברגע מסוים ג'ון מצטרף איתו מהרמקול השני וזה נשמע כמו זוג אריות שנלחמים בג'ונגל. המתח שוב בלתי נסבל, מד החום עומד להישבר והדרמה בשיאה. ואז קורה משהו אחר - כולם לאט לאט נרגעים, והבמה מתרוקנת למעט נגן אחד - טיינר, שמקבל סוף סוף את הספוט שכל כך ייחל לו. טיינר מנגן במשך 2 דקות סולו חולמני ומרפרף, לגמרי לבדו, ובעיניי זה אחד הקטעים המרגשים ביותר באלבום - אני רואה את הקטע הזה כפרידה מג'ון. שני המוזיקאים שהעבירו שנים רבות ביחד נפרדים זה מזה. טיינר עוזב את קולטריין מיד לאחר ההקלטה הזו, ובעצם טיינר אולי מנסה לומר לקולטריין - עברנו כמה דברים ביחד, היה לנו טוב, אבל מכאן אפשר רק להיפרד. מי שתירש את מקומו היא אליס קולטריין, שתשלים למעשה את חמישיית קולטריין החדשה.

וכאן מגיע הסוף, מהורהר ועגמומי, שנקרא “Serenity”. הלוחמים הפצועים מתקפלים הביתה. בחוברת המצורפת לאלבום נכתב כי הקטע הוא שלווה שהורווחה בעמל רב ולכן היא מספקת במיוחד, ועלי להסכים. פרעה למעשה מסיים את תפקידו, ולאט לאט הכל דועך, כשהסקסופון של קולטריין, שקט וחרישי מתמיד, מרפרף בעדינות עד שהוא נמוג לחלוטין. סיום האלבום מגדיר למעשה את המושג ''השקט שאחרי הסערה''.

וזה הסוף. אלווין ג'ונס לא ראה לנכון לחלוק את תפקיד המתופף עם ראשיד, טיינר לא שמע את עצמו בכל הבאלגן, והם עזבו. פרעה הצטרף, ג'ון הביא את אליס, ג'ימי - האיש היחיד שמשותף לשני ההרכבים - נשאר, וקולטריין עבר לפאזה האחרונה בקריירה שלו. זה היה הסגנון החדש - אוונגרדי, אבסטרקטי, שובר מוסכמות. קולטריין לא חזר מעולם להארד בופ, למקצבים נוקשים. הוא תמיד הביט קדימה.
שתף
אלבומים קשורים:
john coltrane :: a love supreme ||| john coltrane :: ascension |||

אמנים קשורים:
miles davis || 

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©