הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.
לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.
דירוג המבקר: 0
דירוג הגולשים: 9 (2 מדרגים)
מסובך להיות פשוט
The La's היו, ללא ספק, לאחת מן הלהקות הכי מפוספסות של הרוק הבריטי, בערך כמו פינק פלויד של תקופת סיד בארט (של סיד בארט, של סיד בארט!). עם השנים, דה לאס ניצלו מתהום ה''וואן היט וונדרס'' רק בזכות שבחים ממוריסי, נואל גאלגר ואחרים, שטרחו תמיד לציין בפני התקשורת שסולן הלהקה, לי מייברס, הוא גאון, או שהיה כזה.
הלאס (קיצור ל''לאדס'' – בחורים או גברברים באנגלית) הוקמה בליברפול ב-83' ושנה לאחר הקמתה הצטרף אליה אותו לי מייברס, שמעמדת הגיטריסט השני התקדם לתפקיד הסולן והכותב העיקרי שלה. הלהקה צברה ניסיון ומשכה לעצמה תשומת לב, עד שב-87' היא הוחתמה ב- Go! Discs והחלה להקליט את אלבום הבכורה שלה, שלימים היה לאלבום האולפן היחיד. המפיקים, שעבדו בין השאר עם הסמית'ס, הסטון רוזס ויו 2 (ביניהם אפשר למנות את סטיב ליליווייט, ג'ון פורטר וג'ון לקי) הוחלפו כל הזמן בגלל השיגעון של, מייברס שלא היה מרוצה משום דבר שהוקלט. בזמן שקולגות כמו הסטון רוזס הושפעו מהבירדז ומהביטלס, מייברס החליט שהוא עומד איתם באותה השורה. האלבום שרצה להקליט לא היה אלבום שמתיימר להיות איזשהו רטרו לשנות השישים, זה היה אלבום שמבחינתו היה אמור לצאת באמצע שנות השישים, אבל התעכב בכעשרים ושלוש שנים מסיבות שלא היו בשליטתו.
ממשרדו של אורתודנט
ב-1990, שלוש שנים אחרי שהתחילו את ההקלטות, יצא סוף סוף האלבום. ה''ואן היט'' הוא כמובן There She Goes שיצא מחדש כמה וכמה פעמים, הופיעו על גבי פסקולים שונים וזכה למי יודע כמה גרסאות כיסוי. כאמור, שלא כמו שאר אלבומי ''וואן היט וונדרס'' בהם יש את הלהיט שבולט ומסביבו שירים בינוניים, באלבום הנ''ל ישנם שירים לא פחות טובים ממנו. Way Out, שהיה הסינגל הראשון של הלהקה וזכה בזמנו לשבחי מוריסי וה-NME, נשמע כמו האח התאום-לא-זהה של There She Goes.
Freedom Song מצלצל כמו ההמנונים הסוציאליסטים שריי דייוויס כתב לקינקס בשיאם, וTimeless- Melody הוא אולי השיר הבאמת-הכי-טוב של האלבום הזה, ומייצג את כל מה שהלהקה השאירה אחריה:
The melody always finds me Whenever the thoughts reminds me breaking the
chain inside my head.
ההצלחה של There She Goes יצרה כזה הייפ סביב הלהקה, מה שהיה לדבר האחרון שפסיכי כמו מייברס באמת צריך. בחמש עשרה השנים שעברו מאז יציאת האלבום לא נשמע ציוץ ממנו, בזמן שהבסיסט ג'ון פאואר (היחיד ששרד את גלגולי הלהקה השונים עד לאותה העת) התייאש כבר והקים את Cast (שדי היו באותה הליגה של דוד'גי ושייד סבן, לדוגמא). מייברס ישב לו כל העת בשקט וחי מהמשכורת הקבועה ש-There She Goes סידר לו, כנראה מתוך הפחד מהציפיות שהאלבום הזה העמיד, עד שלא היה מוכן להסתכן ולהוציא אלבום המשך. ב-2005 התאחדה הלהקה למספר הופעות, אבל עדיין לא הגיע שום חומר חדש. אחרי הכל, להקות משנות השישים שהתאחדו אחרי איזה 30 שנה בכדי להוציא חומר בדרך כלל אכזבו, ושוב, מייברס שם את עצמו באותה השורה איתם, עם היתרון שהוא יכול לא לחזור על הטעויות שלהם, ולא לפגוע במעמד האלבום הזה.
