 רוצים גם? |
|
 |
בואו נעשה נסיון קטן: הכניסו את Surfer rosa לתוך המערכת, דלגו לשיר מס' 5, ולחצו פליי. קרה משהו? אם לא, גשו מהר לבית המרקחת הקרוב ביותר למקום מגוריכם! התגובה היחידה האפשרית לאחר שמיעת הפזמון החוזר היא פשוט להצטרף לצרחותיה של גברת ג'ון מרפי, הלא היא קים דיל: ''Gigantic, Gigantic, A Big Big Love''.
אחרי מיליון האזנות בערך וחיטוט אובססיבי בחוברת האלבום בניסיון נואש לגלות כל פיסת מידע שלא התוודעתם אליה קודם לכן, יתברר לכם שזה השיר היחיד שהיא כתבה בתקליט הזה. לכאורה פרט מעניין, אך בסופו של דבר זה לא משנה לאף אחד. Surfer Rosa, אלבום הבכורה של הפיקסיז (אם לא מחשיבים את האי.פי Come On Pilgrim) הוא אחד מאלבומי הרוק הקלאסיים האלה שבועטים לך במוח ושופכים חלק ממנו על המדרכה.
אני מודה, הדייט הראשון שלי עם הפיקסיז היה, כמו רוב בני האדם הנורמלים, ב-Doolittle. וכמו כל מעריץ מתחיל של הפיקסיז האשמתי את עצמי בכך שלא הכרתי אותם עד עכשיו ואיך יכול להיות שזה קרה. וכמו כל מעריץ מתחיל של הפיקסיז תוך שבועיים רכשתי את כל האלבומים שלה, כדי חס וחלילה לא לפספס כלום. ושוב, כמו כל אחד שקנה את כל האלבומים של הפיקסיז, התחילו לחלוף במחשבותיי תהיות בנוסח: למה הם התפרקו? כמה הייתי משלם בשביל להיות בהופעה שלהם עכשיו? ובכלל, מה לעזאזל הופך אותם לכל כך טובים????
אולי זו האישיות הכריזמטית של פרנק בלאק, אולי הגיטרה מקפיאת הדם של ג'ואי סנטיאגו, או אולי הצליל שעיצבו המפיקים סטיב אלביני וגיל נורטון. אבל אלה מחשבות שעולות בכל האזנה לכל שיר נתון של הפיקסיז. לאו דווקא בדיסק המוזכר לעיל.
האלבום המצויין הזה נפתח בשיר שהוא בעצם תצוגת תכלית של הלהקה: תופים רזים, ליין באס שיושב עליהם כמו כפפה, גיטרה מנסרת ואז נכנס הקול של פרנק בלאק. מכאן ואילך ממשיכים החבר'ה להפציץ המנוני רוק שכל אחד מהם היה יכול להיכלל בקלות באוסף שלהם, שבא לאחר הפירוק.
אפשר לשפוך עוד הרבה מילים על האלבום הזה, אבל אין טעם. צריך פשוט לרוץ לקנות. לא ללכת - לרוץ.
