דברים שלמדתי מהזאב

פעם, כשהייתי תיכוניסט, החלטתי לצלם סרט על מאיר אריאל, אותו מאד הערצתי באותה התקופה. במיוחד אהבתי אותו בגלל היכולת המדהימה שלו לכתוב שירים מעניינים, משפיעים, אבל גם מולחנים ומעובדים באופן מושלם. כשערכתי תחקיר לסרט, הבנתי שמאיר אריאל למד את זה מבוב דילן. הוא התאהב ברעיון שלא משנה איזה קול יש לך ואיך אתה שר, כל עוד יש לך באמת מה להגיד.

ולמה אני מספר את כל זה? כי אני חושב שאם מאיר אריאל למד את כל זה אז מדילן, היום אני, או כל מי שמתעסק בכתיבה בתקופה הזאת של סוף העשור הראשון של שנות האלפיים, יכול וצריך ללמוד את זה מיוני וולף.

חודשים ארוכים הייתי תקוע - מה תקוע? מכור, אובססיבי, על האלבום הקודם של '?why", "alpoecia" האלבום הזה נחרש אצלי במחשב ובאייפוד בצורה חולנית, עד שכבר התחננתי שמישהו יגאל אותי ממנו ויביא לי משהו מעולה אחר לשמוע. ומה קבלתי לבסוף? אלבום חדש ל-''why?'', כשנה בלבד לאחר הקודם. שני האלבומים האלה הוקלטו באותה התקופה, ואולי אפילו יהיה הוגן לומר ש''eskimo snow'' הוא שקית השאריות של האלבום הקודם. אבל אחרי האזנות חוזרות ונשנות אפשר בהחלט לומר עליו שיש לו אופי משלו והא עומד יפה מאד בפני עצמו.

יוני וולף, הדמות המרכזית ב''why?'', מגיע, כידוע, מרקע של היפ-הופ. אמנם תמיד הפרויקטים שבהם היה מעורב שמרו על אבסטרקטיות ואופי מאד שונה ממה שניתפס כהיפ-הופ קלאסי, אבל בליריקה ובחריזה שלו אפשר לזהות את המוטיבים האלו בבירור. גם כשהוא נטש את דרכו כראפר, כבר באלבומים הקודמים של ''why?'', והכניס בהם כמעט כל מוטיב מוזיקלי קיים, עדיין המקצבים בשירה המהירה שלו היוו חלק מרכזי בהלחנה. למעשה, הניסיון להסביר לאנשים איזו מוזיקה בדיוק עושה ''why?'' בדרך כלל נגמר בהגדרה: היפ-הופ יהודי, או היפ-הופ לבן. אבל צריך מאד להיזהר בהגדרות האלו, במיוחד באלבום האחרון, שם כבר הכל מטשטש. ומי שיחפש אצל הוולפים היפ-הופ במובן הישן והמוכר, עלול להתאכזב מאד.

אם האלבום הקודם עוד נשמרו העיבודים הקופצניים והמהירים יותר, האלבום הנוכחי הוא עצוב, איטי ומופנה יותר לבלוטות הרגש מאשר לרצון להזיז את הראש ואת הידיים באוויר. כמובן, יש בו כמה הבלחות של קצב, במיוחד בעזרת התופים והקסילופון של ג'וסיה, האח הגדול במשפחת וולף. דוגמא מוצלחת היא השיר המעולה Into The Shadows Of My Embrace'''', בו יוצאת שוב רוח השטות של הלהקה, למרות שגם מתחתיה ניתן לשמוע את הרצון של וולף בנחמה, כמו כל בן אדם בודד על פני הגלובוס, כשהוא צועק: Oh lord, why me?''''.

מה שהופך את הכתיבה של וולף לכל כך מעניינת ומעוררת השראה בעייני, היא היכולת שלו לחבר ציניות, טמטום ומבוכה עם תובנות מרגשות, חכמות ומימרות לגבי עצמו, ללא כל בושה. למשל בשיר ''This Blackest Purse'':

''Still sportin' my ex-girlfriend's dead ex-boyfriend's boxers,
I wanna operate from a base of hunger,
No longer be ashamed and hide my
Tears in shower water while i lather for pleasure''

כשהוא מדבר על החברה לשעבר, או על אוננות, לצד הרצון לפעול מבסיס של רעב, או על כך שפרחים הם הדרך שבה צמחים צוחקים, אתה לא יכול להישאר אדיש ולא להיקרע מבפנים.

כל זה קשור גם מבחינתי לתקופה שבה אנו חיים - תקופה של ציניות, של בדידות, של סטיות ואובססיות בארון, אבל גם של רגש אמיתי שמתחבא מאחורי לכל זה. בגלל זה וולף מייצג באופן טוב את מה שאני חש היום, או את איך שאני כותב לאחרונה. הוא לא מפחד לחשוף את הלב שלו, או את הזין שלו, בשביל ההקבלה, ועל כן הוא נערץ בעיניי.

הכתיבה של וולף לא נרטיבית, קצת כמו בחלום בו סיטואציות ואסוציאציות קופצות בלי הסבר או הקשר, מתגלגלות במורד הזיכרון, מתעוותות ומשנות צורה, עד שלבסוף הן נשפכות על הדף בשטף בלתי ניתן לעצירה. החיבור בין השורות תמיד נמצא שם, מתחת לרובד הראשוני. מאד סמלי בעיניי שהוא עושה שימוש בשאלות בשירים שלו. כמו בשם של הלהקה, כך גם בשירים עצמם. הדברים נשארים פתוחים בשביל המאזין, שעליו לצרף לעצמו את החתיכות ולהבין אותן מהמקום הפרטי שלו. זהו החידוש האמיתי והיפה שהוא מביא לכתיבה המולחנת של התקופה הזאת, ועל כן הוא ייזכר כאבן דרך, לפחות אצלי.

שתף

אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים: Pop/Rock |