הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
pink floyd :: the wall
capitol, 1979    [אלבום כפול]
יגידו בומבסטי, יגידו פומפוזי, יגידו מגלמוני-בכייני – אני חושב שזהו אלבום ענק שעומד כמעט באותו קו של קלאסיקות העבר. כל-כך שונה מהן, אך עדיין יצירה ענקית נדירה. זהו
מאת: גבש בתאריך 30/09/09

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
ill nino
revolution
revolucion
the ramones
hey! ho!
let`s go: the
anthology
the thrills
so much for
the city
opeth
still life
replikas
film
muzikleri
hefner
breaking
god's heart
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 8.3 (8 מדרגים)

הרבה יותר מהימנון התלמידים   מתוך פרוייקט שורשים
רוצים גם?
'החומה' הוא אלבום מאוד ''גדול''. ואני לא מדבר על האיכות המוזיקלית-טקסטואלית המצויה בו. אתם יודעים למה אני מתכוון. ובכן, אני לא הייתי שם, בהופעות החיות המגעילות ההן, כל-כך רחוק ממה שפלויד היתה באמת – מוזיקה טהורה, מלאת עוצמה וחיוּת, קיימוּת בלתי ניתנת לערעור. רחוקה ובו זמנית כאן ברגע זה, מלאת חום אנושי. אני לא הייתי עד לקור ששרר בין רוג'ר ווטרס לבין דייויד גילמור, אלה שפעם התבדחו על הצדפות שזו העונה הטובה שלהן בשנה. גם לא הרגשתי את העצב והניכור של ריצ'רד רייט בעוד ווטרס השתלט כמעט על הכול. אני גם לא הייתי שם כש'החומה' הוכרזה כמשחיתה, כשלא שילמו לילדים ההם, כשיצא הסרט וכל העסק הנפוח גדל עוד יותר. גם לא שמעתי את Another Brick In The Wall Part 2 אלף פעמים ברדיו.

לכן, אני מתייחס מן ההתחלה ועד לעכשיו ל'חומה' כמוזיקה, נטו, בלי כל השטויות שמסביב. סיפור מוסיקלי גאוני.

יגידו בומבסטי, יגידו פומפוזי, יגידו מגלמוני-בכייני – אני חושב שזהו אלבום ענק שעומד כמעט באותו קו של קלאסיקות העבר. כל-כך שונה מהן, אך עדיין יצירה ענקית נדירה. זהו גם אלבום פלויד האחרון, אפשר לאמר; The Final Cut הוא אלבום יפה ומיוחד אם כי כולו של ווטרס, A Momentary Lapse Of Reason של גילמור היה רע ואפור, ו-The Division Bell נפלא – אבל בכל זאת לא פינק פלויד, ה-להקה.

התכוונתי בתחילה לכתוב ביקורת יותר ''מוזיקלית'' על האלבום – אבל מסתבר שזה בלתי אפשרי, כי הטקסטים והעלילה בו הם חלק בלתי נפרד מהמוזיקה. מדובר ביצירה שלמה, שבלתי אפשרי לפרק למרכיביה. גם אם יש קטע חזק פחות באלבום, זוהי עדיין יצירה שלמה וגמורה והדבר אינו משפיע ומורגש. ל''חומה'' אופי מוזיקלי שיש בו משהו מאוד ''ממוקד'', בשונה מאלבומי פלויד הקודמים, שסוחפים אותך למקומות אחרים לגמרי בעבר, בהווה ובעתיד. כאן זה פשוט משהו אחר, עם כי המוזיקה והחוויה חזקות מאוד.



We Came In: פתיחה חזקה, כסאחיסטית, בומבסטית, מתוך מארש לוויה שקט. קולו הסהרורי, המיסטי, זה שלרוב מלא בפאניקה הומוריסטית של רוג'ר ווטרס מתגלה כאן כצפצפני מעושה, משחק את תפקיד המנחה הפונה אל קהל צופים, ניגוד מושלם לקול המחוספס החם של גילמור. ההפקה וצירוף כל הכלים פנטסטיים, מבוא מעולה ליצירה. מייסון וגילמור במיטבם. אך בפתאומיות הקוֹלית שבא הוא הגיע, הרעש פוסק ונשמע בכיו של תינוק. קטע קלידים רך, שקט, כחול, נוגה, יפהפה, וסולו מקפיא של גילמור על מה שמחכה לילד בחייו.

Don't be surprised when a crack in the ice appears under your feet.

אביו של הילד הלך, יצא אל האוקיינוס ולא חזר, כמו קפטן ווקר ב-Tommy בזמנו, השאיר רק זיכרון מצמרר בדמות גיטרות אפלות שקטות ושירה איטית של ווטרס, שבעצם מספר על ילדותו שלו. כך מתחילה לה ילדות קודרת של ילד מבולבל ומהורהר, יתום מכל דמות אב, עם מורים מכים ואמא מסוממת.

Mama's gonna make all of your nightmares come true. Mama's gonna put all of her fears into you.

תמציתה של ילדות רחוקה, חלקה מובאת בזמן אמת מנקודת מבטו של הילד, וחלקה כזיכרון רחוק. מלנכוליה מסתורית לצד ילדות של תמימות וביטחון. המוזיקה והמילים יוצרות אווירה אמיתית ומיוחדת, אפית מאוד, כמו שרק פינק פלויד יודעת לעשות. המאזין משקיף על הכול מהצד והכול מצטבר, עוד לבנה בחומה.

Goodbye Blue Sky: לחן גיטרה ירוק ויפהפה נמוג אל תוך חללים ריקים, שחורים. קץ הילדות. מערכת יחסים נוראה, לחן לא-ממש-לחן מצוין. כמובן שיש דילוגים על הרבה אירועים בעלילה, אבל זה נדרש – וכך אנחנו נזרקים מייד אל הסוף, כשהמוזיקה השחורה מציגה בדיוק את המתחולל בנפשו של פינק הבוגר, הרוקר, ואז מגיע Young Lust, שמהווה עבורי מפנה חשוב בקו העלילתי-מוזיקלי של האלבום. פינק רוצה אישה ''מלוכלכת'' לצלילי שיר עם פוזה הרבה יותר ''רוקית'' מהאקוסטיקה הילדית הרבה ששררה קודם. ב'חומה' המאזין נפגש עם שקט, אופטימי (=טירוף), עצוב, אקוסטיקה לצד רגעים חדים מקפיצים, וגם שירים שהמלודיה שלהם לא בנויה ממש על הרמוניה אלא יותר על מצבי רוח... קשה להסביר. Don't Leave Me Now, לדוגמא. שוב, הגשה נפלאה של ווטרס – קולו מיוסר, חף מקיטש. קיטש זה לא דבר שקיים אצל פינק פלויד. זה לא איזשהו וטו, זה פשוט ככה.



ניק מייסון, כמו תמיד, עושה את העבודה שלו כמו שצריך. כמובן שריצ'רד רייט, האהוב עליי מבין הפלוידים, מנגן כאן תפקיד קטן יחסית ולא תרם דבר משל עצמו, אבל למרות חסרונו מדובר במוזיקה מדויקת, וכשאני אומר מדויקת, אני מתכוון שזה פשוט מאוד מדויק. לחנים מכשפים, חזקים, מעין כרית שהמילים נספגות בה. הכול מִקשה אחת של מוזיקה מצוינת. גיטרה חמה ואוהדת, בוכה את פינק, לחנים הכי יעילים שאפשר. שקטים ברובם ולעיתים די ''פשוטים'', אך בכל זאת חזקים ביותר.

כך ממשיך האלבום, כשפינק בוכה על אהובתו שהלכה, ומגיע לנקודת שבירה – או פריצה, התחדשות. הוא נפרד מהעולם האכזר ומקיף את עצמו בחומה שקיימת בראשו בלבד, נפרד מאנשים והעולם.

ב-Hey You גילמור מוכיח שוב שאין גיטריסט ענק ממנו. הסולואים הייחודיים שלו איטיים, קשים, וכל תו בודד מלא רגש טרי. האהבה שיש לפינק היא מחוץ לחומה עכשיו. הוא לבד, בעולם קר ואפל, שלו בלבד. האפקטים והקלידים הקודחים משקפים את מוחו של פינק, שהולך ונאכל בתולעים שחורות. הוא עצוב ופוחד וקר לו מאחורי החומה. כל המטען מקודם, מכל האלבום עד לרצועה הבאה – Is There Anybody Out There - מורגש בעוצמה עכשיו. כל הלבנים במקומן, וזהו הקטע החזק באלבום, לטעמי.

זעקות מרוחקות, דממה נוראה, קלידים של אפלה, בדידות וקור מקפיא. ווטרס בתפקיד ווקאלי מצמרר. פינק חי בעולם שלו עכשיו, כשדממת מוות שוררת סביב בעודו יושב שם לבד, והמוזיקה מעבירה את זה בצורה מצמררת, כאילו המאזין הוא פינק והוא שם לבד מוקף בחומה שאי אפשר לראות או לשמוע מעבר לה, רק חלל ריק. למרות זאת, בשאר האלבום דווקא יש תחושה של הסתכלות מהצד, לפחות עבורי.



אולי היא תענה לטלפון. לא. שירים קצרים וקולעים במדויק, מלווים בכלי מיתר. Comfortably Numb המפורסם, עם סולואי הגיטרה האלוהיים של גילמור, סוערים, נוטפים עצב צרוף. סופה שמתחוללת בראשו של הגיבור, שמעיפה גם את המאזין מהמקום. בענייני בס אני לא ממש מבין, אבל אני חושב שבנוסף להגשה הגאונית של ווטרס, גם תפקוד הבס שלו מעולה. ניק בתיפוף האופייני לו, וגם ריק מפציע בקלידים כהים, מעורפלים. אפשר לומר גם שהשיר די שיקף את מצבו של ריק בתקופה ההיא, אחרי הגירושים מאשתו וההתמכרות לסמים. עבודת הגיטרה המעולה ממשיכה אחר-כך ב-Run Like Hell הקיצבי, שמתאר את הדיקטטורה שפינק משליט על אזרחיו הדמיוניים. ובסוף, אחרי The Trial התיאטרלי, שבו פינק נשפט על מעשיו, מובקעת החומה והוא יוצא בחזרה לעולם האמיתי, שפוי אך שבור. סוף פתוח.

אם בכל זאת עליי לציין חמישה מהקטעים הטובים ביותר באלבום לדעתי (שהם לא Comfortably Numb): The Thin Ice, Mother, Is There Anybody Out There, Run Like Hell, The Trial.
הרבה ימים עברו מאז מייק לנארד, סיד בארט ו-Echoes, אבל מדובר בחתיכת מוזיקה גדולה שמעבירה תחושות גדולות, בלי קשר להד שהיה לה ועודנו.




זו הפעם האחרונה אי פעם שהלהקה ניגנה ושרה ביחד – את Comfortably Numb – וזו לא עוד אחת מההופעות הדוחות שליוו את יציאת האלבום או בברלין 1990. כאן גם מדובר בלהקה האמיתית, והחומה המוזיקלית היא רק מוזיקה. למרבה הכעס בקושי צילמו את רייט, שנפטר זמן קצר למדי לאחר מכן.
שתף
אלבומים קשורים:
pink floyd :: ummagumma ||| pink floyd :: wish you were here ||| pink floyd :: the final cut ||| pink floyd :: dark side of the moon |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©