הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Pop
avril lavigne :: let go
arista, 2002    [אלבום]
מכל שיר ושיר באלבום עולה דימוי של בחורה שמאוד הייתם רוצים להכיר
מאת: אנגלופיל בתאריך 13/10/09

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
chic
risque
shy nobleman
beautiful
life
scissor
sisters

scissor
sisters
polish
butterfly

olympic +
remixes
pet shop boys
very
shy nobleman
beautiful
life
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9.5    דירוג הגולשים: 4.7 (7 מדרגים)

נערת הפרברים
רוצים גם?
לא ידעתי איך לגשת לביקורת הזאת בכלל. מה שכן ידעתי הוא, שהיא עלולה להיתפש כשונה מאחרות. ידעתי שכאשר אנשים יקראו אותה, הם עלולים לבוא עם ציפיות אחרות מאשר אלו שהם מפנים כלפי שאר הביקורות שלי, אולי גם בלי ציפיות בכלל ואולי גם בהתנשאות. אחרי הכול, אופנתי לרדת על אווריל, ועל אחת כמה וכמה על המעריצים שלה. אבל מה קורה כשאחד המעריצים שלה הוא במקרה לא נערה בת 14 שהחליטה להתקדם מבריטני, אלא חובב אלטרנטיב לכל דבר, שנשבע בשמם של רדיוהד ומצטער שהוא לא נולד בבורנמאות' כדי לחוות את הבריטפופ מקרוב?

יש כותבים אחרים בשרת שמצפים מהם לביקורות כאלה, כותבים שהביקורות הראשונות שלהם היו על ביונסה ומריה קרי, כותבים שהביקורות הבולטות שלהם היו על שאקירה ופינק. אני לא אחד מהכותבים האלה. אני גם לא חושב על אווריל באותם מונחים כמו שאני חושב על הזמרות הנ''ל, אותן אני די מתעב. בכלל לא רציתי להזכיר אותן כאן, אבל יש אנשים שבשבילם אווריל, משום מה, נמצאת באותה הקטגוריה. לכן החלטתי לבחור באסטרטגיה הבאה: אני עומד לכתוב את הביקורת הזאת כמו כל ביקורות אחרת בשרת. בלי לנסות לתרץ, בלי לנסות להצטדק, בלי להגיד בהתנשאות ''זה *רק* פופ''. אני מבקש מכל מי שקורא את הביקורת הזאת כרגע שישתף איתי פעולה. חוץ מזה, בדקתי בוויקיפדיה ושם אווריל לא מוגדרת כפופ נטו, אלא כשילוב של פופ ורוק, רוק אלטרנטיבי, פופ פאנק ופוסט גראנג'. אם גם הסמכות האנציקלופדית העליונה בעידן האינטרנט מוצאת את האלטרנטיב באווריל, סימן שאפשר להפסיק עם הבולשיט ולהתחיל בביקורת עצמה.



אז איך בן אדם כמוני שסולד מ(תת-)תרבות ה-TRL מגיע לאווריל בכלל? אכן, לא שגרתי שחובב אלטרנטיב יאהב את אווריל וגם סיפור ההיכרות שלי איתה לא שגרתי בכלל. הזיכרון הכי מוקדם שלי מאווריל הוא מקיץ 2002 בו הייתי בחופשה בארצות הברית. באחת מחנויות המוזיקה קידמו את האלבום שלה באינטנסיביות. אז לא ידעתי עליה כלום, אבל הסתכלתי על רשימת השירים מתוך סקרנות כמו שאני עושה עם כל אלבום ואני זוכר שחשבתי שהאיות של השיר Sk8er Boi ממש מקורי, ואני הרי אוהב דברים מקוריים. כשחזרתי לישראל התחלתי לשמוע עליה הרבה באינטרנט, ולהתרשם מהעובדה שהיא כותבת את שיריה בעצמה. כשראיתי איך היא נראית התאהבתי נואשות (אני ידוע בקראשים האובססיביים שלי), אז נכנסתי לאתר שלה, שם התנגן באותה תקופה הפזמון של אותו Sk8er Boi ידוע לשמצה. מה אני אגיד לכם, מצאתי בשיר הזה איכויות של בריטפופ. מה שאתם שומעים. הגיטרות בגשר הזכירו לי את Slash n' burn של המניקס ואילו הפזמון ונושא השיר באופן כללי צרחו Disco 2000 של פאלפ. אני ללא ספק היחיד על הפלנטה שיש לו את האסוציאציות האלה לגבי אווריל, אבל החלטתי שאם הן עלו לי, כנראה יש שם משהו. הקליפ של Complicated , שהתחיל להתנגן בערוצי המוזיקה זמן לא רב לאחר מכן, אישר את חשדי שיש כאן משהו שמעבר לטין-פופ-זבל הרגיל.

עדיין לא קניתי את האלבום. גם לא הורדתי אותו באינטרנט. בכל זאת ידעתי שאווריל פופולארית בקרב בני נוער, שלמרות שהיא זמרת-יוצרת יש לה תדמית מסחרית, שהיא משווקת קודם כל כניגוד לבריטני ספירס במקום בתור מה שהיא עצמה; אבל ההתאהבות והסקרנות שברו אותי בסוף. בדצמבר 2002 הייתי שוב בחופשה, הפעם בצרפת ובשווייץ. בז'נבה נכנסתי לחנות דיסקים וראיתי שאפשר לשמוע שם את Let Go באחת מעמדות ההאזנה האלה. החלטתי לשמוע מבלי להתחייב לקנות. מה היה לי להפסיד? כבר בכניסה הראשונה של הפזמון בשיר הראשון Losing grip , הבנתי שאני חייב את האלבום הזה. לאחר בית עדין עם נגיעות אלקטרוניות עדינות ולא יומרניות, הגיטרות בפזמון נפלו עליי כמו גשם קיץ מרענן, ומעליהן הקול של אווריל: צלול, טהור, סקסי מאוד אבל שר מילים כועסות ופגועות. הגעתי עד לחצי האלבום וגם השאר לא אכזב. בכל זאת לא קניתי את האלבום במקום. נתתי לעצמי עוד שלושה חודשי סקרנות (למה לעזאזל?). בסוף מישהו שלח לי את האלבום המלא באינטרנט והבנתי שאם אני מתלהב מכל האלבום גם על רמקולים מצ'וקמקים במחשב אין מנוס מלקנות אותו ממש ולהקשיב לו באיכות ראויה.

Let Go הוא בעיניי אלבום שנוגע בשלמות. לא מתוך סטנדרט מונמך, לא מתוך קטגוריה מעליבה של ''רק פופ'', בטח לא של טין פופ. תשכחו מכל מה שקראתם על אווריל בעיתונות הנוער ובטבלואידים ותשימו לב נטו לכתיבה, להלחנה, לשירה, להפקה. זה אלבום שמסב לי עונג כל פעם מחדש. לא צריך לצפות לעומק מוגזם, אבל בהחלט כדאי לצפות (ולקבל) ישירות, כנות, תמימות ואירוניה שנעדרים מאלבומיהן של רוב בנות המחזור של אווריל.

כל השירים טובים, ללא יוצא מן הכלל. באמת. היחיד שקצת פחות טוב הוא Nobody's fool , שבו אווריל מנסה לשיר ראפ וזה יוצא יותר בכיוון של סתם דיבור, אבל גם לשיר הזה יש פזמון מנצח ואמירה חיובית ומרשימה. באופן כללי, האלבום מעביר תחושה רומנטית-פרברית-אמריקאית (גם קנדה היא חלק מאמריקה!), שקצת מזכירה לי את Siamese Dream של הסמשינג פאמפקינס, אלבום שאחד מחברי הלהקה של אווריל קנה לה מתנה שתנסה ותשמע. מכל שיר ושיר באלבום עולה דימוי של בחורה שמאוד הייתם רוצים להכיר.


נעים להכיר



Mobile הוא אולי השיר שממחיש הכי טוב את האווירה של האלבום: שיר על מעבר ותנועה תמידית שעושה אסוציאציות של קולג'. השירה של אווריל בבית מזכירה לי את בת' גיבונס מפורטיסהד משום מה, אבל הפזמון כרגיל מלודי וכובש. Unwanted הוא שיר תסכול קלאסי שבקלות היה יכול להיות שיר של גארבג'. אווריל כועסת על אנשים ששפטו אותה לפני שבכלל היה להם סיכוי להכיר אותה, שלא קיבלו אותה בתור מי שהיא באמת (נשמע מוכר?): ''ניסיתי להשתייך, זה נראה נכון/הראש שלי כואב/זה היה כל כך מזמן, אני אכתוב את השיר הזה אם זה מה שצריך''. Anything but ordinary ו My world ממשיכים בקו הרומנטי-פרברי, כאשר בשניהם נותנת אווריל למאזין מושג על חייה בעיירה קטנה ושכוחת אל בקנדה: עד כמה שהעיירות האלה ציוריות הן די מנותקות מהשפעות חיצוניות, גם במונחים של מוזיקה, ממש כמו אווריל עצמה, וזה מה שיפה בהן. אבל אם חשבתם שאווריל היא עוד אחת מאותן זמרות שרצות לכתוב שיר בכל פעם שמישהו שבר להן את הלב, גם כאן מחכה לכם הפתעה, שכן Let Go מצליח לגעת יפה במגוון לא קטן נושאים כמו צביעות ( Complicated ), בדידות ( I'm with you ) והכמיהה לחופש ( Anything but ordinary ).

אמר מי שאמר שיש שני סוגים של אמנים טובים: אלה שפרצו עם אלבום בכורה מצוין ואחר כך לא הצליחו לשחזר את ההצלחה שלו ואלה שהתחילו עם אלבום בכורה לא משהו אבל השתפרו מאלבום לאלבום כאשר השיא הגיע יותר מאוחר. אווריל בפירוש שייכת לסוג הראשון. למרות שאלבומה הבא, Under My Skin, היה גם הוא מצוין ברובו, הוא קצת התמסמס בארבעת השירים האחרונים, והאלבום שבא אחריו, The Best Damn Thing הוא כבר היה מבוכה של ממש – קליל, שטחי וחוזר על עצמו כמו פסקול לסרט מתבגרות שעדיין לא נכתב. אני ומעריצים רבים של אווריל עדיין לא מצליחים לתפוש איך היא למעשה נעשתה פחות בוגרת ככל שהיא התבגרה ועדיין מקווים שהאלבום הבא יצליח איכשהו לשחזר את הפסגות אליהן היא הגיעה בתחילת הדרך. מצד שני, כל זה נותן תירוץ מצוין להקשיב ל-Let Go שוב. ושוב. ושוב.

שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
beyonce || mariah carey || shakira || pink || 

סגנונות נוספים:

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©