 רוצים גם? |
|
 |
להדרה לוין-ארדי יש משהו שעדיין לא ראינו. יש לה קסם מיוחד; האנרגיות הגרובי-סקסי-קול שלה שבו לה קהל חובבים נאמן, יושבי פורומי-מוסיקה אינטרנטיים ומועדוני הופעות קטנים דוגמת התמונע, ומצד שני שבו גם את גל אוחובסקי. כנראה שבאמת יש לה איזה משהו שטרם נראה במחוזותינו, או בעצם, משהו שכבר נצפה אבל מעולם לא מתוצרת מקומית.
בשנה הקודמת, אחרי כמה שנים טובות של חריכה איטית ויסודית של קו תל אביב-ירושלים עם מופע הקיק-רוק-בלו שלה, היא הוציאה אלבום בכורה בהוצאה עצמית ובהפצה של MCI, וזמן קצר לאחר מכן אלבום הופעה חיה בתמונע. עכשיו היא מוציאה אלבום שלישי במספר, King O, בלייבל האינדי הירושלמי 'פאקט רקורדס', וכמעט בלי כוונה היא פורצת את דרכה למיינסטרים (היחסי) של מה שנקרא הרוק הישראלי, בלי לאבד אפילו לרגע את החיוניות והאמת המוסיקלית שלה לטובת חוזה בחברת תקליטים גדולה.
כמו רבים לאחרונה, גם היא בוחרת לעשות את הרוקנרול שלה לאו דווקא בשפת הקודש. השירים שלה בנויים משלושה יסודות: הפסנתר, שלידו היא יושבת, המפיק מלודיות פשוטות החוזרות על עצמן; הרכב מלווה (גיטרה-בס-תופים) שמאלתר על המנגינה בגרוביות סוחפת; והמרכיב השלישי והכה חיוני: הקול, או במונח היותר מדויק, The vocals.
הדרה לא מפחדת להשתמש בקול שלה, והיא לוקחת אותו למעלה ולמטה, כמעט-צורחת כמעט-מייבבת, שרה את המלים היפות בדבקות מחשמלת ומבטא ניו-יורקי מרשרש. לא מתביישת לצעוק 'אוו בייבי' ככה פתאום באמצע השיר, כאילו אין מחר או רצף עלילתי במלים. סיפורים קטנים על אהבות ענקיות שחונקות אנשים קטנים, על הכאבים והפחדים וגם היופי וההתרגשות הכמעט-ילדותית שעוד נותרה. תחשבו ריקי לי ג'ונס, תחשבו סטיווי וונדר, תחשבו ג'ניס ג'ופלין.
האלבום ארוך. 20 שירים שמתפרשים על 72 דקות. לדעתי, הוא ארוך מדי. יש כמה וכמה שירים פחות-מוצלחים (בכך שחסר להם ליטוש מכריע שמפריד בין סתם ניגון בנאלי לשיר עם אנרגיות) שמפריעים לרצף השמיעה של האלבום. ומלבד זאת, העובדה שיש שתי גרסאות לאותו שיר (''What the fuck'' - גרסת הופעה וגרסת סטודיו) ושקשה מאוד להבדיל בין השתיים, גורמת לך להרהר מה היה קורה לו היה ממונה על האלבום מפיק עם מספריים יותר חדים ופחות סנטימנטים לשירים.
בסיכומו של עניין, האלבום (כמו ההופעה) בהחלט שווה האזנה, ואפילו רק בכדי להשביע את הסקרנות. אבל, יש לקוות שבפרוייקטים הבאים של הדרה היא תמצא לנכון לערב אנשים חדשים ביצירה. זה יכול לעשות למוסיקה שלה רק טוב.
