 רוצים גם? |
|
 |
הדרך היחידה מבחינתי להתמודד עם EP היא לתת לו את הכבוד הראוי לו, בלי לחפש מי ומה (למרות שדחיל רבאק, מי לא מכיר את אסף שריג...) ואחרי עשר השמעות (כולה 20 דקות, לא סיפור...), להתחיל ליישם. אז ככה - אסף שריג ללא ספק הגיע ממקום שכולם מכירים, אבל הוא לא בהכרח רוצה להישאר שם. את הביוגרפיה אני אשאיר לויקיפדיה. עדיף לדבר על המוזיקה במקום זה.
דחוס, מילה כבדה. למילים יש כוח עצום להעלות זיכרונות אישיים. אצלי דחוס מתקשר לטנק מיוזע בתרגיל באוגוסט, או להבדיל, לצפיפות מעושנת במועדון, כזאת שכמעט מעלה לי את הבירה מהקיבה בחזרה. במקרה של האלבום, מדובר בדחיסות צלילים, כזאת שמאתגרת לי את הרמקולים ואת הקירות של הדירה. אני כמעט מנמיך, כי החתול רועד ברזוננס של הגיטרה בס, אבל אז בא שריג ומנמיך בעצמו לאיזו הפוגה, שנייה לפני שהכול מתפוצץ.
הקו המנחה של האלבום הוא חספוס. כבר על העטיפה ישנה הצהרת כוונות ברורה – באנו לנגן. מבחוץ פח זבל של מה שנראה כמו הבחוץ של מועדן גרביצקי (פאב בגבעת ברנר, בגודל של אמבטיה, שמשמיע אחל'ה מוזיקה, כדאי לנסוע) שאותו שריג מנהל. מפנים, תצוגת תכלית של מה שנראה כמו עוד חדר חזרות מסריח בת''א, כזה שריח הלבד מתערבב בו עם עשרים סוגי סיגריות ובירה שאיזה מטאליסט שפך בשבת בבוקר על המיקרופון. קלישאתי ככל שיהיה המשפט הבא, האלבום הזה הוא הקרביים של הרוק - לא מהוקצע, לא מתפשר ולא מתחנף. בחלק מהשירים שומעים בבירור פספוסים קטנים בין התווים, כאלה שרק מדגישים יותר את שאר התווים, אבל גם לחספוס הזה יש צד שני, כי על כל ריף בדיסטורשן מתיישב איזה סימפול או איזה מעבר מלודי או טוויסט בשירה. כל אלה לא חדשים למי שעקב קצת אחרי קריירת הסולו של שריג.
צילום: מיכל שני
באופן כללי, נדמה שלשריג יש קטע כזה של לקחת את הבנאלי והמוכר ולהאיר אותם באור חדש, כזה שגורם לך לגרד את הראש אחרי כמה זמן ולפענח את מה שאתה שומע, כי כשמפרקים את זה, זה נשמע כמו הבסיס של מיליון שירים אחרים. גם מי שלא מכיר את הביוגרפיה של שריג יכול לזהות שהאיש עשה איזו דרך, ושמע איזו להקה או שתיים לפני שהוא הוציא את ה-EP הזה. אבל אחרי ההרכבה מחדש ע''י שריג, מתקבל משהו חדש לגמרי. צריך רק לשמוע איך הוא מפרק ריף גיטרה אלים לחלוטין בשיר Freaks of Pressure לבלוז 12 תיבות בטבעיות וחוזר לאותו ריף כאילו ששום דבר לא קרה, ולהריץ אחורה בשביל להאמין שמדובר באותו שיר. רוב הזמן התרגיל הזה עובד והאוזניים לא משתעממות, אבל ה-EP לא אחיד ברמתו, ובחלק מהזמן הוא כן נופל למלכודת של בנאליות, כמו בשיר Kill you וגם בשיר Someone I know, לפחות עד לדקה האחרונה שלו.
Below radar נופל לי על האוזניים כמו מטוס קרב מתרסק. אני לא בטוח שהכוונה הייתה פה לאסון תעופה אזרחי או לפיגוע טרור ספציפי מאד, אבל הכאוס של הגיטרות המתכסחות מול השירה שיצאה מתוך הפסקול של משחקי תפקידים שטניים סטייל דיאבלו ושות' החזיקו לי את היד על הלחצן של ה-Repeat הרבה פעמים. הכוח העיקרי של השיר הוא במהירות שלו - כמו שהוא בא, ככה הוא הולך, מה שאפשר להגיד גם על כל ה-EP. מצד אחד זה אדיר, כי האימפקט הוא של פגע וברח, והוא משאיר טעם של עוד. מצד שני, אף אחד לא אוהב להישאר עם חצי תאוותו בידו.
בהפוגות, שריג שולף את הגיטרות האקוסטיות ומרשה לנו לשמוע את המילים, בלי להתאמץ. בין הקולות, ששריג משתמש בהם ככלי נגינה ולא כליווי, לשירה הנמוכה מלנכולית שלו, מתגלה שהוא גם כותב מוכשר. משום מה לא צורפה לדיסק חוברת מילים, וחבל, כי כאמור, בחלק מהשירים קצת קשה לשמוע על מה מדובר. “Religion tells you to hope but science tells you it will end in tragedy”. המילים יפות, חבל לפספס אותן. ואם כבר במילים עסקינן, אני נדרש לשאלה הבלתי נמנעת - ''למה באנגלית?''. הדיון הזה נטחן כבר עד דק והמגמה די ברורה כרגע, אבל בכל זאת. אסף שריג, שכבר שר וכתב בעברית בימי
איפה הילד, ואחראי לחלק מכובד מהמטען שלהם (ומבחינתי לשירי הדגל 'כנפיים, אינך שומע', ו'קרן'), הוכיח את עצמו ככותב מוכשר. למה הוא בחר לבצע את הדיסק הזה באנגלית? דרך מעטה הגיטרות הדחוס הצלחתי לפענח את המילים, והן טובות, אבל לא מצאתי שום שורה שלא הייתה מחזיקה את השיר גם בעברית. אני לא מתנגד נחרץ לתופעה, ושריג שר טוב, כך שזה לא נשמע כמו עוד להקה שבחרה לשיר באנגלית עם מבטא, אבל בכל זאת. שריג עונה, אגב, כי הוא כותב יותר בטבעיות באנגלית אל מול השיפוטיות שלו בכתיבה בעברית. אני חושב שהוא יסתדר מצוין בשתי השפות.
אתרי אינדי למיניהם נוטים להלל את קריירת הסולו של שריג ואת הרכבי השוליים שבהם ניגן ובמקביל לכתוש ללא הרף את התרומה שלו בלהקת
איפה הילד ואת התרומה של הלהקה בכלליות למוזיקה בישראל. הגישה המזלזלת בכל מה שהוא ''מיינסטרים'' היא לגיטימית, אבל אולי כדאי להזכיר לאנשים, שללא הניסיון שצבר שריג על הבמה המרכזית, הוא לא היה נמצא בהכרח בנקודה שהוא נמצא בה היום, ובטח לא היה נשמע כמו שהוא נשמע. מול כל סימפול שבחיים לא הייתי שומע בהופעה של
איפה הילד, שאגב חזרה לסיבוב במקביל ליציאת ה-EP, אפשר לשמוע את הקווים המלודיים של מרכז הבמה, מתנת להקת הבית של שריג. שווה לתפוס הופעה של
איפה הילד בשביל לראות איך המוזיקה שלהם התבגרה, אבל אחרי זה, אני ממליץ לחפש גם את לוח ההופעות של שריג עצמו.
