 רוצים גם? |
|
|
 |
פעם בכמה שנים, אנחנו מגלים משהו מדהים. זאת אחת ההנאות הקטנות של החיים: ההיתקלות במשהו מופלא, מעין נס קטן, יוצא דופן. כשאנחנו מוצאים אחד כזה, אנחנו מרגישים ממש כי גורלנו מעתה ועד עולם הוא לשתף את העולם בחוויה, לחשוף לחברה את הקתרזיס הנדיר שחווינו. לכן אני מרגיש חובה רוחנית להציג לכם את הגאונות של בק, באלבום שהוא אחד הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם: Odelay.
בזמן שהפופ המודרני ממשיך לקרוס תוך כדי שחיקת כל הקלישאות האפשריות, נדמה שהתקווה היחידה של המוסיקה היא לקחת את כל האלבומים שיצאו אי פעם, לטחון אותם דק דק ולשפוך הכל לבלנדר ענק. בגלל זה אני אסיר תודה שיש לנו את בק.
בק הוא אמן ניינטיז טיפוסי, שעומד בשורה אחת עם אמנים שהצליחו לתפוס במדויק את רוח אותו עשור, כמו מדונה, R.E.M, נירוונה והביסטי בויז. קצת מיסתורי, מתבודד, מורד. וכן, חלק מהמעריצים חושבים שהוא גאון מהפכני. במוסיקה שלו יש הכל. הוא קליט, ערמומי ומדבק, ויותר מהכל, הוא מוביל את המגמה הבולטת ביותר במוסיקה האיכותית מאז אמצע שנות התשעים: אקלקטיזם.
ב-Odelay, תקליטו השני בלייבל גדול, בק מציב את עצמו כאחד היוצרים החדשניים והמוכשרים ביותר בדורנו. תהיו בטוחים שהוא כבר לא לוזר. בתקליט הזה חברו אליו הדאסט בראדרז, שכבר הפיקו פעם תקליט ניינטיז מושלם, Paul's Boutique, של הביסטי בויז.
14 שירים באלבום וכל אחד מהם פשוט פנטסטי. כל רצועה היא קולאג' מרהיב, שחובר יחדיו בדגש מטורף על כל הפרטים הקטנים. כל שיר מתפקע מרסיסים קטנים של סאונד וסימפולים, עד שלמאזין קשה לעכל את הכל במכה אחת. הוא נפתח בצלילי קארטונס מקפיצים ב"Devil's Haircut", שתופס אותך ישר בביצים, ורק בשיר השני, "Hotwax", מרפה קצת.
הוא משתמש בפרינס כבסיס יציאה ונוגע בדרך בהכל מסרג' גינסבורג עד לאייס קיוב, ביסטי בויז, הצ'ילי פפרז, טוקינג הדס ומה לא. כל רצועה מלאה בהפתעות ואתה אף פעם לא יודע למה לצפות. נדמה לך ששיר מתחיל בסגנון מסויים ואז פתאום הוא משתנה בדרך מפתיעה ומרגשת.
הוא מפוצץ בשכבות של סימפולים, מה שהופך את הנסיעה למשוגעת יותר. צלילים מתקליטים ישנים ומסרטים מצויירים ומכל מקום שאפשר רק לדמיין. ב"High 5" לדוגמא, יש סימפול מהופעה של איזה די.ג'י מתחילת שנות השמונים שמצווה על הקהל לצרוח את שמות מעצבי הג'ינסים האהובים עליהם ("!Everybody in the house say Jordache").
מדובר כאן בטקסטורות עשירות שרק לוחות מיקסינג באורך של קאדילאקים יכולים להפיק. הצליל היפהפה של הכסף. את זה לא תקבלו בלייבל העצמאי, אלא עם הדולרים של החברות הגדולות. הדוגמה הטובה ביותר לצליל הרב שיכבתי הוא השיר הרביעי, "The new pollution" הנפלא, שהוא הטוב באלבום לדעתי. בק מתיך ביחד כל ז'אנר בהיסטוריה של המוסיקה בדרכים שאף אחד לא חלם שהן אפשריות: סול, Fאנק, ראפ ("Novacane"), בלוז ("Sissyneck"), רוק גיטרות ("Diskobox", "Minus"), היפ הופ ("Where It's At"), קאנטרי ("Jack-Ass") ופולק ("Lord only knows", "Readymade").
ככה החגיגה ממשיכה משיר לשיר בעושר עצום של סאונד. בק עוטף את השירים בפרווה, משי, תחרה, קטיפה, עור, פנינים ויהלומים ומפזר מלמעלה מיליון נצנצים, כשכל העסק יושב על ערמה ענקית של מזומנים. מבחינה מוסיקלית, זהו אחד האלבומים העמוסים שנעשו בשנים האחרונות, הפקה עמוסה ומוקפדת, כל שיר פשוט מבריק, קליט וחלקם גם בלתי נשכחים.
תקשיבו בעצמכם ואולי גם תבינו שהבחור פשוט גאון שידברו עליו גם בסיכומי האלף הבא. החיים מלאים בניסים מלודיים קטנים, ו-Odelay הוא אחד מהם.
