קצת אירוני, אולי אפילו משעשע, שבערב יום הזיכרון הממלכתי לרצח יצחק רבין אני מתיישב לכתוב ביקורת על דיסק שאחד השירים הבולטים בו שואל ''איפה היינו כשירו ברבין/ומה כבר רצינו כשנשמט לו הראש''. מצד שני, אותו השיר ממשיך ואומר ''עכשיו אני הולך/לתפוס לך את העורף/ולהגיד לך שזה אנחנו לנצח''. ברוכים הבאים לראש החדש של בני בשן.
אוי, כמה שאני אוהב את הראש הכביכול-חדש הזה. קשה לי להסתיר את כמות השבחים שיש בפי, שאת חלקם שפכתי בשבועות האחרונים באוזני כל מי שבטעות נתקל בדרכי (אמא - אני מתנצל). זה רק כביכול, כי מאז ומתמיד בשן כתב טקסטים שנונים וחדים כתער, כדוגמת זה שצוטט כאן מהשיר ''67'' שהוא בעצמו מצטט משירים אחרים דוגמת ''העיירה בוערת'' (שריפה אחים שריפה) או ''תחנה סופית'' של פורטיס. ובכל זאת, משהו בו כן השתנה, למרות הכל. משהו שגרם לי לאהוב אותו, שגרם לי לרצות שיתפוס לי את העורף.
לא תמיד סימפטתי את הבחור. למען האמת, למרבה הבושה, הדחקתי את כל מה שקשור בפועלו בעבר, בגלל התקלות אקראית עם אחד משיריו מהדיסק הראשון. זה עם הטקסט המשעשע ''נשים קשות - ביצים קשות'' שנשמע לי כמו לא יותר מאשר בדיחה טובה. אבל בדיסק החדש בני בשן עשה את מה שרבים וטובים הבינו עוד קודם – הוא הפקיד את מושכות הסוסים בידיו של סייס מוכשר ממנו. חבורת סייסים, ליתר דיוק, בדמות הלהקה שמלווה אותו, ובראשה איתמר רוטשילד המוכשר על הגיטרות. כדי חלילה לא לגרום לסכסוכי-אגו בלהקה, אציין שגם שי ברוך המתופף ואיתמר הברק הבסיסט מבצעים עבודתם באופן שהוא לא פחות מאשר מצוין.
אינני מכיר אישית את בשן, ואני לא מעורה בפרטי רכילות על חייו הפרטיים, אבל תחושת הבטן שלי אומרת שחלק מהשינוי הזה מקורו בהתבגרות המלווה גם בהתחזקות. על כך יעידו טקסטים ממספר שירים המשובצים באלבום שמדברים על אמונה, ובראשם ''יברך מבורך'', שעליו אני דווקא כן מכיר איזה סיפור היות ושמעתי את בשן מספר אותו בעצמו באחד מההתארחויות הרבות שלו ברדיו. לדבריו, השיר היה כל כך מבוקש במגזר הדתי, שאנשי תחנת הרדיו של המגזר ביקשו ממנו להקליט אותו שוב ולהחליף את המילה ''אדוני'' ב''אלוקים'' כדי שיוכלו לשדרו.
לצד טקסטים מעולים רבים, בשן גם לקח עד הסוף את הקלישאה שאומרת ש''זמר-מגיש טוב יכול לשיר את מספר כרטיס האשראי שלו וזה יישמע טוב'' עם שיר שמבוסס על, וששמו הוא, טוב, בטח ניחשתם כבר, מספר כרטיס האשראי שלו. הוא לקח את הרעיון, וקיים אותו, באמצעות טקסט מתוחכם שנרקם מסביב לאותו מספר, ולחן אלט-קאנטרי שכאילו נתפר בהזמנה. נמאס לי כבר לצטט, אז פשוט חפשו אותו בשירונט, או באתר של בשן.
מלבד הבדיחה המוצלחת הזו, שהיא בעיקר על חשבוננו, האלבום מכיל עוד 11 שירים מעולים, שיר אחד שהייתי שולח מהר בחזרה למגירה, ושיר ספק-בדיחה ספק-רציני בו בשן וחברי הלהקה שרים טקסט אמוני ללא ליווי מוזיקלי. זה אולי נשמע מוזר, אבל במרקם הנוכחי של האלבום השיר נתפש כל כך במקום.
הבדיחה בתמונה מעליי, קרעתם אותי!
כן, כן, מותר לו לבשן להכניס את הבדיחות האלו. מותר לו, כי הלהקה שלו כל כך מוכשרת, ומותר לו בעיקר כי הוא כותב ומגיש כל כך יפה. אבל לא רק בגלל זה מותר לו, אלא גם כי בניגוד לאמנים אחרים שאת שמם לא אזכיר, הוא מציג באלבום הזה קשת רחבה מאוד של יכולות. הוא מרשים גם כשהוא נותן בראש בשירים כמו ''ולא'' או ''אחת, שתיים שלוש'', אבל גם בביצוע בלדות חצי נוגות-חצי ציניות כמו ''בדרכים'' או ''בכל הכוח''.
חוץ מזה, בשן גם משכיל לתת לכל שיר את המגע האישי שלו, בעזרת חברים טובים כמו יניב פרידל, האיש והחצוצרה, ב''בכל הכוח'', או מאיה פינגרמן, שתורמת את קולותיה לדואט הסופר-מקסים ''מים''. ייתכן מאוד שהאלבום היה יכול להישמע טוב גם בלעדיהם, אבל התוספת שלהם, כמו גם של כלים נוספים שצצים לפתע בשירים אחרים, גוררת את העיבודים של השירים למקומות שמספקים לאלבום עוד רבדים. כך, המסע המקסים של בני בשן לאורכו ולרוחבו של האלבום הוא מסע מספיק מגוון בכדי שהאלבום (כמעט) לא ישעמם לדקה.
