 רוצים גם? |
|
 |
רוג'ר קית ''סיד'' בארט. האיש שלא היה שם. תעלומה. מה יש במוסיקה ובמילים שלו? למה אני אוהב את זה? למה אני מבזבז את זמני על בנאדם שהאלבום שלו נפתח במילים: ''בעיר העצובה, כפות ידים קרות מברזל מוחאות כפיים/ מסיבה של ליצנים בחוץ''? למה אני נהנה לשמוע את הקול שלו נסדק ונשבר? מה לי ולשירים האלה עם שני אקורדים?
''בארט'', אלבומו השני, הוקלט במצב של הדרדרות נפשית עמוקה; המוח שלו כבר היה שרוט לחלוטין מטריפים מקולקלים של אסיד, ובאופן כללי הוא היה שבר כלי. בארט תרם לאלבום רק את קולו, וקצת גיטרה אקוסטית; את שאר העבודה השלימו חבריו מפינק פלויד, דייויד גילמור וריק רייט. למרות זאת, הוא הרבה יותר אחיד ומסודר מ-Madcap Laughes שקדם לו.
אין כל כך טעם להרחיב לגבי כל שיר ושיר. מדובר פשוט באלבום קסום. אני אוהב כל שניה ממנו, ואפילו לא יודע למה. כמו שבארט כתב באלבום הראשון של פינק פלויד: ''That cat's something I can't explain''.
יש פשוט משהו בשירה של בארט, בקול הנהדר שלו, שסוחף אותך לתוך עולם אגדות הילדים המעוקם שלו. החל מ''Baby lemonade'' שפותח את האלבום, לשיר האהבה הנפלא ''Love song'' - שיר ילדים לכל דבר, ל''Dominoes'' שמדהים ביופיו ובעצב שלו (וגם מדגים את יכולת ההפקה המצויינת של גילמור), ''Rats'' ו''Gigolo ant'' - שירים קצביים וסוחפים, וכך הלאה והלאה, עד לשיר המסיים, מין סיפור ילדים על פיל משתולל בג'ונגל.
והמילים של בארט? הם שיא התעלומה: כל שיר הוא מעין קבוצה של משפטים, שכמו המוסיקה גם הם לא הולכים לשום מקום, רק משרים אווירה. רגעים נפלאים במיוחד - סולו הגיטרה הפותח את האלבום, סולו הפסנתר המינורי של רייט בשיר השני, והשורה בשיר הנהדר ''Waving my hands in the air'', שאומרת: ''And you shouldn't try to be what you can't be''.
כמה חבל שהאלבום הזה הוא שירת הברבור של בארט, סוף היצירה הקצרצרה שלו, שבסך הכל כוללת רק את האלבום הזה, את הסולו שקדם לו, The Piper at the Gates of Dawn של פינק פלויד ועוד כמה שירים לא ידועים. סיד בארט, הג'יימס דין של הרוק, הוא משהו שלא כל אחד יאהב; אבל יש במוסיקה שלו יופי מדהים, שלא מוצאים בשום מקום אחר.
