פלאסיבו נוסדה ב-1994 בלונדון על ידי בריאן מולוקו (גיטרה ושירה) וסטפן אולדסדל (גיטרה בס) כשאליהם הצטרף סטיב יואיט על התופים. מולוקו נהג להופיע לבדו בבארים מקומיים עד שאולדסדל החליט להצטרף אליו וביחד עם יואיט הם הקימו את Ashtray heart, שלימים הפכה ל - Placebo. המנוח פלסיבו מתייחס לתופעה המתרחשת כאשר חולה מקבל טיפול דמה או טיפול שאינו כולל את המרכיב הפעיל בתרופה אך בכל זאת מצבו משתפר. הלהקה לעומת זאת, היא הכול חוץ מתרופת דמה, היא הדבר האמיתי!
אלבומה הראשון של הלהקה יצא בשנת 1996 ונקרא באופן לא מפתיע ''פלאסיבו''. כבר באלבומה הראשון פלאסיבו יצרה לעצמה סטייל וסאונד מקוריים המאפיינים אותה עד היום -דיסטורשן עם ליין בס חזק ודומיננטי כשעליהם מונח הקול הגבוה והמיוחד של בריאן מולוקו, האיש היחיד ששם יותר שחור בעניים מרוברט סמית'. בכלל תמיד טענתי לזיקה בין ''הקיור'' ו''פלאסיבו'' בין אם זה במוזיקה ובין אם בפרסונה של הזמר הראשי. אין זה מפתיע שהאחת נקראת ''התרופה'' והשנייה ''תרופת דמה''. למעשה, רוברט סמית' שיתף פעולה עם פלאסיבו בהופעה ענקית שהם קיימו באצטדיון וומבלי האגדי.
''חבר לזמן צרה הוא חבר טוב. חבר עם סמים הוא יותר טוב''
בשנת 1998 הוחתמה הלהקה אצל הענקית ''וירג'ין'' והוציאה תחתה את מה שהמבקרים טוענים שהוא האלבום הטוב ביותר שלה, Without you I'm nothing. אלבום עם שם כל כך כואב וכל כך מחייב לא יכול היה לאכזב. האלבום מדבר על פחד, אכזבה, דיכאון סמים, מיניות ומוות. שיר הנושא של האלבום הוקלט בדואט עם לא אחר מאשר דייויד בואי הגדול מכולם ויחד איתו האלבום זכה להצלחה גדולה.Black market music שיצא בשנת אלפיים הוא אלבום רוק אלטרנטיבי שווה ומיוחד. האלבום מציג נגיעות סאונד חדשניות והשפעות סגנונות מוזיקה שונים כמו היפ הופ ודיסקו. האלבום הרביעי של הלהקה, Sleeping with ghosts, קירב את הלהקה אל לב המיינסטרים והקונצנזוס והושפע מסאונד אלקטרוני חדיש שנכנס אל תוך שירי הלהקה. לימים הוא הפך לאלבום המצליח ביותר מבחינה מסחרית של הלהקה. בשנת 2006 הוציאו פלאסיבו את אלבומם הטוב ביותר לדעתי, Meds. אביב גפן אמר על האלבום שהוא אחד משלושת האלבומים שהוא היה לוקח איתו לאי בודד. אין לי אלא להסכים עם אביב ולומר שהאלבום הזה פשוט מצוין והוא מציג שיא חדש בקריירה של הלהקה. למרות שהטקסטים הם לא הדבר הכי עמוק שתמצאו באלבום הזה (אבל זה אף פעם לא היה הצד החזק של הלהקה) האלבום באמת נוגע בשלמות.
יוצאים לקרב למען השמש.
התכנסנו כאן היום לא לחינם אלא לכבוד צאת אלבומה החדש של הלהקה Battle for the sun היוצא לאחר שלוש שנות שתיקה. לכבוד המאורע הלהקה הצטיידה במתופף חדש בשם סטיב פורסט שהחליף את יואיט שפרש ב-2007. לא האמנתי שאומר זאת, אך האלבום החדש קצת מאכזב אותי, מכיוון שזוהי אותה מוזיקה המופקת בפומפוזיות יתר שמנסה לחקות את Meds המצוין במקום לנסות ולחקור כיוונים חדשים. השיר הראשון שיצא להאזנה (אם כי לא כסינגל רשמי) נקרא בשם האלבום - ''Battle for the sun'' ומציג שיר ארוך בעל אקספוזיציה שקטה והזויה שגורמת למאזין הרגיל של פלאסיבו להרים גבה, אבל אל דאגה - ההמשך כולו פלאסיבו והשיר נותן חזק בדיסטורשן ובליין בס חזק ודומיננטי על פי מיטב המסורת הפלאסיבואית. השיר הזה הוא שיר מצוין בפני עצמו כשגם פורסט, המתופף החדש, מביא איתו משהו חדש, וכבר מהאזנה ראשונית לשיר ניתן להקשיב למשחקי המקלות שלו ולתיפוף השונה שלוקח את כל השיר הזה קדימה. אך למרבה הצער, מעבר לשיר הזה, שהוא באמת שיר לא טיפוסי ללהקה, השאר די מאכזב.
האלבום נפתח עם ''Kitty litter'' העצמתי והחזק, שנותן הרבה תקוות לגבי האלבום, וממשיך עם ''Ashtray heart'' שהוא לא שיר רע אבל הוא גם מאפיין מאוד את כל האלבום בכך שהוא גם לא מחדש כלום ביחס לחומרים מהעבר. השיר נפתח עם צעקות מוזרות בשפה הספרדית וממשיך במילים: ''אתה הלידה, אתה הבזבוז...'' שכבר שמענו בצורה דומה באופן מפתיע ב-''Song to say goodbye''''For what it's worth'' , היה רחוק מלהיות גרוע, אך היה גם רחוק מלהפיל אותי מהרגליים. זהו שיר טוב וחזק עם פוטנציאל, אבל ממש בוסרי, ותאמינו לי שלומר ''בוסרי'' על פלאסיבו זה לא עניין של מה בכך. האלבום תופס תאוצה ברצועה השישית והמצוינת ''Bright lights'', אולי השיר הכי פופי שהוציאה הלהקה אי פעם, בעל לופ סינתיסייזר לתפארת שנות השמונים. פשוט שיר מעולה שמקפיץ את האלבום כולו קדימה וגורם למאזין לחוויה כמעט שמימית. מיד אחריו מגיע ''Speak in tongues'' המרטיט והפשוט נהדר.
חשוב לציין כי האלבום מדבר על שתי דמויות בשם ''קיטי'' ו''ג'וליאן'', שהן צדדים שונים באישיותו המורכבת של מולוקו. אי אפשר לומר שהאלבום כולו הוא אלבום קונספט, אך יש פה ניסיון לתת לרוחות במוחו של מולוקו לצאת ולהתבטא. ''ג'וליאן, את התאבדות בהילוך איטי'' שר מולוקו בכאב בשיר ''Julien''. את הצד הזה באישיותו של מולוקו נסו לפרש לבד. מה שאולי מהווה שיא האלבום מגיע, כמו תמיד אצל פלאסיבו, בבלדה הכי שקטה פשוטה שגם סוגרת את האלבום ''King of medicine'' , שיר פשוט ומלנכולי בטירוף בעל נגיעות סקסופון שלא שמענו מהלהקה אף פעם. השיר הזה הוא דוגמא למה שציפיתי לשמוע מפלאסיבו באלבום החדש, משהו חדש, משהו שונה, משהו מתקדם יותר. למרות הכל, האלבום הזה רחוק מלהיות רע והוא הרבה יותר טוב מרוב האלבומים ששמעתי בשנה האחרונה. בכל זאת, אלה פלאסיבו והם כמעט אף פעם לא מאכזבים.
