 רוצים גם? |
|
 |
משהו טוב קורה פה בישראל. בירושלים, ליתר דיוק, וזה די מדהים.
FACT, הלייבל שיוסד וטופח באדיקות מעוררת יראה על ידי יורם א., כבר הוציא לחלל האויר כארבעים אלבומים, בפחות משלוש שנים של פעילות. זה די מדהים, במיוחד כי מסיור שטחי ברחובות הבירה קשה להתרשם מכך שיש כאן משהו מעבר לקיום דלוח (ומפוחד, לאחרונה) של מדינת עולם שלישי כמעט, המתחזה לבירה אירופאית, לרגעים, או לחור ביוב קפיטליסטי, ברגעים אחרים.
הרבה מוסיקה יצאה בפאקט, רובה של אמנים מתחילים. מוסיקה אלקטרונית בשלל סגנונות, מיצים אנושיים במגוון התבטאויות מוסיקליות, ועוד. גרעין מצומצם למדי מרכיב את החבורה: יוצרים ומקורביהם וקהל קטן ונאמן הקונה רבים מהאלבומים שיוצאים ממרתפו של הקדוש המקומי יורם א., אך חלק מהאלבומים תפסו תשומת לב רחבה יותר, אפילו עד חו''ל. אני מנוע מלדבר על כרבע מהאלבומים שיצאו בלייבל הנהדר הזה, פשוט מכיוון שמדובר בחברים שלי. המזל שלי הפעם, מסתבר, גדול: האלבום שהכי ריגש אותי מבין מה שאני מכיר מפאקט, האלבום שחוזר ורודף אותי, שנוגע בי עמוק, שמוצא את מקומו ליד קלאסיקות רוק אחר מהעולם הרחב, נוצר, כמעט לבד, על ידי אריאל קן, הלו הוא Neokoln - אותו, אני ממש לא מכיר.
כמו העטיפה של האלבום, כך גם התוכן שלו, 'מין רגע מיוחד של חשיפה...'. הרוב שחור ואפל, כמעט ריק, השקט מככב (במיני האלבום הבא של אריאל קן, הפחות מוצלח, יש שיר הנקרא ג'ון קייג', והמבין יבין). בתוך השחור, בתוך הריק, דמות זוהרת בצהוב עומדת אל מול העולם, הראש שלה מוטה כלפי מטה. מרכינה ראש אל מול האל? מותשת מהכח הנדרש על מנת לחיות בעולם תוך הכרה חודרת בטבעו? מהוססת, מסתכלת על הקרקע ומנסה לאתר את המשך הדרך? לא ברור, אבל הולם.
אין באלבום, כמו גם בעטיפה, פירוטכניקה טכנולוגית, כזו שקן מציג, למשל, באתר שבנה לפאקט, וטוב שכך. יש כאן התמסרות למוסיקה ולמקומות האמיתיים והעוצמתיים שמתוכם המוסיקה הזו יוצאת. הליווי המסונתז ברובו גרום וצורב, אפילו קצת פרימיטיבי (במתכוון?), מלוכלך קצת, אפילו בביטים, אבל נקי מאוד ביישום שלו ובדיוק בו הוא נרקם סביב המקצבים והטקסטים - מטאפיזיים במידת מה, לעיתים אפילו יהודיים - רוחניות שרק בזכות החושך והכאב שבה היא יכולה להציע גם תקווה אמיתית.
האלבום הזה הוא יצירה שלמה - המוסיקה מתקדמת מפתיחה פשוטה, דרך צרור שירים מעולים, בכל קנה מידה, כלפי סיום קצת פחות הדוק. 'ואנחנו כמו עפר... קר בעיניים, מתוק שלי נשבר' (וקר זה מר, פעם אחרת, אני חושב, ואולי אני טועה - עשיתי את מיטב יכולתי לפענח את השורה הזו), כששומעים את אריאל קן שר את זה ב''מצגת 44'', אחד מהשירים בהם גם חובב אופנהיים משתתף - בקול עמוק, רדוף משהו, מדוייק ונקי לחלוטין מכל הייפ - תופעה נדירה בעולם המוסיקה הנגוע בפחד ומחסור באומץ ובכנות - קשה לא להתרגש. ''2 קילוהרץ'' - שיר אפל ומינורי יחסית הנשמע כמו תפילה מודרנית - ''ציון'' ו''עמוד האש'', שיר גאולה, אולי, גם חזק, עם הרקע האינסטרומנטלי המדוייק ושקשוק תעשייתי ברקע.
''מסתכל על אחת'' ו''עיר של חורף'' המצויינים קצת יותר מאווררים וקצביים, תוך שמירה על הקו המרכזי של האלבום, וחובב תרם את חלקו גם לשניהם. הראשון הוא דוגמא מצויינת לנגיעה מבריקה של קן: הפזמון בשיר הזה, כמו גם במספר אחרים, הוא סוג של גלישה טונאלית, מלודיה ממקום אחר, וזה שילוב מצויין. השיר השני מכיל נגיעות מזרחיות ווריאציה אישית על הסלסול - ירושלים (?) כעיר של חורף. שאר האלבום טוב, אבל פחות, באופן בולט, וזה לא כך כך מפליא: בהסטוריה של הרוק, ברוב כמעט מוחלט של המקרים, הבלחות של גאונות מקדימות עקביות טוטאלית של יצירה. השיר שאריאל תרם לאוסף של פאקט גם חזק מאוד, נקודת כניסה טובה לאיש ופועלו.
דמיון? שום דבר שאני מכיר לא ממש דומה לזה מוסיקלית. ברוח, בקדרות, בשימוש המצומצם והיעיל בכלים מוסיקליים - אבל לא ממש במוסיקה עצמה - אפשר, אולי, להזכיר את ג'וי דיויז'ן. מאיזשהי סיבה לא ברורה, השימוש בסינתסייזרים והביטים הזכירו לי את פרונטליין אסמבלי, למרות שפרט לעובדה שניתן לכנות את הנוף המוסיקלי של שניהם אלקטרו-תעשייתי אין ממש דמיון. הכינוי, בכל מקרה, די מוצלח: אלקטרו מרמז על מופשטות שמתאימה לנופים המנטליים שנפרשים באלבום, בעוד ש-תעשייתי מרמז על עוצמה מחוספסת במידת מה, חודרת לבשר. כולי תפילה שהאפתיה הנלעגת של הפרובינציה האומללה שלנו לא תמנע ממנו להמשיך וליצור.
