 רוצים גם? |
|
|
 |
מזמן לא נהניתי ככה מאלבום. ועוד ישראלי. אחרי תקופת יובש ארוכה, פתאום הוא מגיע עם הלשון החלקלקה, פלפולי הפסנתר והציניות המרעננת - שלומי שבן החדש. אני עוד זוכרת את הסטיקר, שהדבקתי על איזו דלת באיזו דירה שכורה –
"פסנתר, אתה חסר" (תיקנתי לאחר תגובה נכונה… המקור שלי היה מצחיק עד כדי גיחוך – "חבר אתה פסנתר"); שלומי שבן, תוציא אלבום חדש" או משהו בסגנון. היה זה בכדי לעודד אותו להוציא כבר את
האלבום השני, אשר יצא בסופו של דבר לפני כשנתיים. האלבום הנוכחי, ראוי לציין, אינו מכיל חומרים מקוריים אלא גרסאות חדשות ומקוריות של שבן לשירים של אחרים.
נכון לכתיבת שורות אלו, אני נמצאת בשמיעה השלישית של האלבום, שהאזנה לו, כך מסתבר, היא כיפית גם ברמה האגבית, תוך כדי עשייה של משהו, וגם ברמה הממוקדת, בזמן ישיבה - האזנה מחקרית- אמנותית , האזנה לשם האזנה. כמו שהיה פעם, כשהלכנו לבלות בחנות הדיסקים. זה לא היה כל כך מזמן, ופתאום, הפכו לנו החנויות ל"מרכז חשמל סנטר" שמוכרות פלזמות. הפלפול הזה והסטייה הזו מהנושא הן בדיוק הטריק המלוכלך-אך-מרגש של שבן בשיר הראשון "החיים שלי טובים", על פי רנדי ניומן. לספר סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. אני חייבת לציין שהשיר הזה נשמע לי מוכר במיוחד. ואז אני נזכרת שלא מזמן זכיתי להיות מיחידיות הסגולה שהגיעו לערב התרמה למען זכויות בע"ח, כששבן הופיע מול קהל מצומצם של פחות ממאה איש בקומפורט, ושר את השיר הזה כבר שם, על במה כל כך גבוהה, כל כך קרוב.
בדרך אגבית, נהניתי מהפעולה המשמימה של שטיפת כלים בזמן ההאזנה ל"ככה סתם" הקלאסי של ע' הלל. שיר ילדות אני חושבת… מן ההמנונים הזכירים במיוחד, וגם החיוך הקטן הופיע למשמע תרגום למלים מוכרות, בוריאציות מקוריות, של "קחי עוד ואלס" של
לאונרד כהן ו"אל תלכי עכשיו" של ז'ק ברל. שני השירים האלה גרמו לי לזמזם ולהמהם בהנאה, מה שלא עשיתי מחוץ למקלחת כבר עשרות שנים.
שבן שומר על דיוק ועל נזילות בו בעת. על חדות, על אינטימיות ועל רכות יחדיו. נדמה לך שאת יושבת בקפה ביאליק המעושן ורואה את שבן במרחק נגיעה ממך, נדמה לך שהוא מספר לך סיפורים אנקדוטיים בישיבה אסקפיסטית ב-70 פילים על כוס בירה/קאווה, מה שלא יהיה. החוויה השבנית השתכללה לעין שיעור, כשהקדשתי דקה וחצי לפרק ולעיין בהתרגשות בעטיפת האלבום - עטיפת קרטון שעוטפת את הפלסטיק, מהסוג היוקרתי, אך לא היקר ביותר. חוברת עשירה, עבה, כמו פעם, בשחור לבן עם איורים ילדותיים/ציניים משהו של בתיה קולטון. כל איור נותן פרשנות משלו למלות השיר שלצדו. עדיין לא מצאתי תמונה של האריזה באינטרנט, אז הייתי חייבת לצלם לכם את העותק שלי, בכדי שתוכלו לזהות את העטיפה בחנות הדיסקים הקרובה לביתכם, לפני שזו תסגור את שעריה, חלילה.
בסוף החוברת המרטיטת הזו ישנן תמונות שחור-לבן ספונטניות של שבן באולפן, כמו בכדי לקרב אתכם, שתרגישו שאתם בחדר החזרות, נהנים מעשייה תרבותית וכיפית אך בעלת ערך אמנותי. הביצוע המרגש לנוקטורנו של שופן (מתוך נוקטורנו מספר 1 בסי במול מינור ) מזכיר לנו את המקורות של שבן, שהם למי שלא יודע , במוזיקה הקלאסית. עלתה במוחי התובנה, שסביר להניח שרובכם ככולכם מכירים את השירים המקוריים אותם "מכסה" שבן בהצלחה, וגם אם לא, לא אהיה מופתעת אם הצעירים יפנו לחפש בגוגל מי זה ז'ורז' ברסאנס (מי שמעוניין
יכול לעשות זאת כאן).
הביצוע הבא כאן, הוא הביצוע של ארתור רובינשטיין לנוקטורנו מס' 1, אופוס 9, בסי במול מינור של שופן, רק כדי לסבר את האוזן.
ועוד אנקדוטה אחת לסיום, שימו לב לכותרת הביקורת,ומי היא החברה המפיצה. אמנם בתחילתו של הפוסט נהניתי מערגת הנוסטלגיה לימים הטובים בהם, המוכר בחנות הדיסקים היה הגורו התרבותי שלי, אבל, משהו כאן השתנה. הלייבל הגדול, תאגיד המוזיקה, זה עם החנויות, והאמנים, והמערכת, והאולפנים ועוד ועוד פשוט נעלם. במקומו עולים שמות חדשים, אשר מפתיעים אותי לטובה. היי פידליטי מקורה בחנות מוזיקה איכותית, שהתרחבה והיא ממלאת חורים שחורים שנוצרים כתוצאה מגסיסתה של תעשיית המוזיקה כפי שהיכרנו אותה עד היום. אמנם יהיה זה פשטני ויומרני לקרא להיי פידליטי "חברת לוגיסטיקה", והייתי מעוניינת להחמיא להם יותר מכך, אבל עשו זאת טובים לפניי, ולכן
אפנה אתכם לכתבה הזו, שפורסמה לא מזמן ומאוד מחמיאה להם,ובצדק. הם היום מהווים את חוד החנית בייבוא התרבותי ובהפצת תרבות מוזיקלית לקהל המצומצם שעוד מעוניין בה.
