בואו נסגור את הפינה הזאת מראש: ''הלם כרך'' הוא לא אוסף אינדי ישראלי ראוי לשמו, גם אם הוא מתיימר להציג את עצמו ככזה. אין לי שום עניין להיכנס להגדרות דקות של מה נחשב אינדי ומה לא, אני גם לא מבין בזה יותר מדי. הטענה שלי פשוטה הרבה יותר: האוסף מכיל אך ורק שירים של אמנים שהופיעו בפסטיבל ''הלם כרך'' שנערך ב''צוותא'' באוקטובר השנה, ולמרות הכמות המכובדת של אמנים עצמאיים שהופיעו בו (שבאופן טבעי, לא כולם יכלו להיכנס לאוסף), הם אינם מדגם מייצג ואף לא ''חוד החנית'' של האינדי הישראלי, לא מבחינה כמותית, לא מבחינת הכרה לה הם זוכים (עמית ארז הוא מיינסטרים ביחס לאמנים האחרים ששיריהם כלולים באוסף הזה) ולא מבחינת איכות (למרות שזה כבר עניין של טעם, מן הסתם). חוץ מזה, האוסף כולל רק שירים מהשנה האחרונה (פלוס מינוס), ומי שינסה ללמוד ממנו על אופיו של האינדי הישראלי יקבל תמונת מצב מצומצמת וספציפית מאוד שלו.
מצד שני, אם נעזוב לרגע את האתיקה בצד, ויחד איתה נדחה גם את הכאב על רבים וטובים שמצאו עצמם מחוץ לאוסף הזה, תכל'ס - למרות שאף גילוי נאות על כך שמדובר באוסף שנועד לקדם פסטיבל כלשהו לא מתנוסס על האלבום, מדובר בפרויקט מבורך, מלא בשמות לא מוכרים לרוב העם היושב בציון, ומי שירכוש את האוסף יגלה שרבים מהשירים בו מעוררים תאבון וסקרנות שעשויים להוביל לרכישת אלבום מלא של האנשים שיצרו אותם - מטרה שעל עליונותה אין עוררין.
מאידך, יש באוסף הזה מן האמת. הוא משקף מגמות שונות הקיימות בפס הייצור של המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית, זו שככל הנראה לא תזכה לקהל עצום ורב, ומסיבות שונות - אם זה מכיוון שאין בדעתם של יוצריה להתפשר על איכות יצירתם בשביל להשתחל לפלייליסט, שנראה שאינו שש לפנות מקום למוזיקה תובענית שעוטפת טקסט אינטרוספקטיבי עמוק ועגום כמו במקרה של 'עיר הפועלים' המצמית של ''מריונטה סול'', או לציניות המסויטת ב 'לבנון בוקר טוב' של ''נוודי האוכף'', הזכור מסצנה חזקה במיוחד מתוך ''ואלס עם באשיר'', שמציגה את פועלם של חיילי צה''ל באור, או מכיוון שלפעמים היא פשוט לא ראויה לכך - כמו במקרה של ''אשכרה מתים'' ו'מעצבן את הקיץ' שלהם, שהצליח בהחלט לעצבן גם את החורף המינימליסטי הזה שהגיע לכאן. 'מונומליציה' של ''אנטיביוטיקה'' גם הוא לא מחזיק יותר מגימיק, ונשמע כמו יציאה לא מוצלחת של תלמיד כיתה ז' שנהנה לצעוק ''סקס'' ומושגים מסובכים בשפות זרות שהוא למד לאחרונה (ואם למישהו יש מושג מה פשר ה''מונומליציה קומפלקס'' הזה, אנא, שתף אותנו). לעומתו, מתחת לאפו הארוך אך התתרן של המיינסטרים הישראלי צמחו כמה להקות שנשמעות ממש כמו הדבר האמיתי, כמו הפאנק-רוק של אלקטרה או הרוק'נרול האיכותי והקומוניקטיבי של קרוסלה, שבאופן לא-הגיוני בכלל הם שני אנשים בלבד.
.
קצת משונה, אבל על-פי האוסף הזה המין הגברי שולט ביד רמה על כל מה שקורה במחוזותינו, ונכון לעכשיו אין דבר רחוק יותר מהאמת. הבטחתי לעצמי להימנע מניימדרופינג (וכשמדובר באוסף, יש פחות מתמיד על מה לחפור, כך שזה קשה במיוחד), אך נראה לי שזה לא הכרחי - סבורני שכולנו, ברמה זו או אחרת, שומעים ועדים למתקפה המבורכת הזו של נשים מוכשרות היוצרות ושרות את חומריהן האיכותיים כאן בארץ, בעברית או שלא בעברית. ב''הלם כרך'', לעומת זאת, תמר אפק הנהדרת מ''קרוסלה'', זהר וגנר הפחות-נהדרת מ''זהר וגנר והמסריחים'' ושילה פרבר הן הנציגות היחידות למין הנשי. הן שונות מאוד זו מזו, ועל כולן מתעלה פרבר, שהסינגל שלה, 'לונדון', הוא ודאי הדבר היחיד המשותף לאוסף הזה ולגלגלצ. בציניות ובעוקצנות אופיינית, בקולה האדיש ועם משפט מפתח אחד (''כולם כאן כל כך נחמדים, שבא לי למות''), היא מתארת את בדידות הישראלי בלונדון החורפית, והיא עושה את זה מצוין.
האוסף נסגר בשלושה שירים לתפארת האינדי הישראלי. 'כבר זמן' של אלברט סופר, המופיע לראשונה באוסף זה, הוא הפתעה נעימה, חורפית ומרגשת, ו- 'anxiety' של Tree הוא באופן חד משמעי השיר הטוב ביותר באוסף הזה - רוק פסיכדלי, מרגש ומצלצל, 6 ומשהו דקות של עולם אחר, טירוף חושים. יש להם אי.פי. - אתם חייבים לשים עליו את ידיכם. את 'remember' של יאיר יונה אתם ודאי מכירים (לא? לא?? איך זה ייתכן?!). הבחור הוא גיטריסט עצום, והשיר הזה, שיר הנושא מתוך אלבומו הראשון, הוא חוויה אינסטרומנטאלית חד פעמית שבאה לקחת אתכם אל העננים. יאיר יונה, אגב, הוא מנהלו של הלייבל ''אנובה'' שאחראי (כמעט) לכל מה שטוב באינדי הישראלי, ולמעט 'remember' נכללים באוסף שני שירים עליהם חתומים אמנים מהלייבל הזה: 'secret cards'הממכר של עמית ארז ו'בתים בעיר' היפהפה של אלי רוזן, שניהם שירים שכדאי לתת עליהם את הדעת, מתוך שני אלבומים שרצוי ומומלץ לאמץ אל חיקכם.
אינדי זו הגדרה רחבה, וכביכול המכנה המשותף היחיד בין השירים השונים באוסף הזה (למעט העובדה שיוצריהם הופיעו כולם באיזשהו פסטיבל) הוא שכולם הוקלטו באופן עצמאי, אך באופן מפתיע המעברים בין השירים נשמעים חלקים וטבעיים מאוד. אני מניח שרבים מהשירים שאהבתי ישעממו אחרים, וכן להיפך, ומהבחינה הזאת האוסף עשה את שלו כשריכז שירים מסגנונות רבים, שכל אחד מהם עשוי למצוא חן בעיני אדם אחר. אני סימנתי לעצמי לפחות חמישה שמות מתוך האוסף הזה שכדאי לעקוב אחריהם (''קרוסלה'', ''tree'', אלברט סופר, שילה פרבר ו''מריונטה סול''), שלושה קודמים שכבר הכרתי ואהבתי (יאיר יונה, עמית ארז ואלי רוזן) ושניים שכדאי לתפוס מהם מרחק (''זוהר וגנר והמסריחים'' ו''אנטיביוטיקה''). הרבה יותר מוזיקה טובה משאני דג לרוב גם אחרי שיטוט מייספייסים ממושך, ושתי פסילות לא בהכרח הוגנות על סמך שיר אחד, אבל כפי שנאמר, אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני.
