 רוצים גם? |
|
 |
במהלך העשור האחרון, החלפתי קידומת מ''עשרה'' לעשרים. מרחפת בתחושת אופוריה שאלו הן שנותיי היפות והמוצלחות, חשבתי שאני יודעת הכל, חשבתי שאוכל לכבוש את העולם. במהלך השנה האחרונה, עם התקרבותי בצעדי ענק אל העשור השלישי של חיי, אני מגלה (ואולי זהו חלק מתהליך ההתבגרות המתמשך), שהעולם, כמה מפתיע, לא שייך לצעירים. בסקירה קצרה של ההופעות שזכיתי לחוות בשנה האחרונה, רוב האמנים שראיתי הגיעו כבר לגיל הארבעים, אם לא יותר –
פיית' נו מור הבוגרים,
מדונה המלכה,
זאב טנא המבושל היטב (שבעולם מושלם היה הופך לאגדה של בלוז ישראלי עוד בחייו), וגם
גונג הותיקים... וכך גם הגעתי לאוטיס טיילור.
טיילור נולד ב-1948 בבירת הבלוז שיקגו והושפע רבות מאטה ג'יימס וממיסיסיפי ג'ון הארט . אלבומו הראשון יצא באנגליה ב-1969 תחת הלייבל Blue Horizon . ב-1977 הפסיק את פעילותו המוזיקלית והחל לעסוק בסחר עתיקות עד לחזרתו לעסקי המוזיקה ב-1995. בין השאר טיילור מנגן על גיטרה, בנג'ו ומפוחית, ומשלב בלוז ופולק אמריקאי עם מוזיקה מערב-אפריקאית שורשית. לאחר שורה מכובדת של אלבומים תחת חברות שונות בארה''ב ובאנגליה, יצא השנה האלבום המופלא הזה. נקלעתי אליו במקרה, בסבך ההורדות האינסופי, תוך סקירה-שמיעה רנדומאלית של מוזיקה. פתאום נעצרתי. היה זה השיר הרביעי באלבום 'Lost my guitar' שתפס אותי ברכותו המלטפת, עם הקונגאס העדינים, והכריח אותי לעצור, לנשום עמוק, ''להריץ אחורה את הקסטה '' ולהאזין באמת לאלבום הזה.
האלבום מהווה סט מושלם שמתחיל בקטעי בלוז ניו-ג'אז אמצע הדרך, המהווים חובה מבחינתי לכל בית קפה שמחשיב את עצמו, וזורם בהתפתחות מתוכננת היטב לג'אז אוונגארד גס. השיר Sunday' morning בקולה הענוג של בתו, Cassie Taylor, מאתגר גם את הגדולים בשיריה של Sia מבית Zero7 . זהו בהחלט שיר חובה להתחיל איתו את שבת בבוקר (למעשה, יום ראשון...) והייתי מצרפת אותו בשמחה כסוכרייה לבלוג המומלץ
Morning candy . נגינת הבנג'ו המופלאה של טיילור בשיר השביעי, Country boy girl, עוצרת נשימה. מצטרפת אליה באופן מושלם נגינת הפסנתר המדויקת של ג'ייסון מורן (Jason Moran). זהו כבר שלב מתקדם באלבום שהחל נעים, מלטף ונוגה, והפך לקשוח, אגרסיבי ומתוחכם. כאן כבר ניכרות השפעות הג'אז הקשוח בשילוב עם תופי הקונגאס השורשיים, אשר הולמים בחוזקה (תרתי משמע).
האלבום הזה הוא לחלוטין, ללא כל צל של ספק, אלבום אהבה. אבל האמת היא שזהו אלבום אכזבה, אלבום של כאב. הכאב מועבר באופן חד בקולו המעט צרוד של טיילור, והשתלבותו המושלמת עם קולה של בתו בו- בעת עם שימוש מהודק בכלי נגינה על ידי טובי הנגנים.
הייתי מצפה שבפרויקט סקירה זה יהיו האמנים צעירים בתחילת דרכם, כאלה שאנו מעוניינים להיות ''הראשונים לגלות''. דווקא העובדה שהאמן של אלבום זה אינו צעיר, אלא עבר כברת דרך ארוכה, והוא בשל ובוגר, פתוח ויודע לחדש, תוך שהוא שומר על מסורות, מעוררת בי אהדה. הוותק הזה מביא אותי להעריך יותר את דבריה של אמי, ואת הניסיון של המבוגרים, שאנו בחברה המודרנית נוטים לשכוח לא פעם. ואירונית היא תמונת האלבום, שמראה ילד צעיר...
