 רוצים גם? |
|
 |
בשנות השבעים היה דייויד ג'קסון הסקסופוניסט בואן דר גראף ג'נרייטור של פיטר האמיל. בזכות ''משיחות הצבע'' האימפרסיוניסטיות שאפיינו את הנגינה שלו, הוא כונה פעם ה''ואן-גוך של הסקסופון''.
התקליט הטוב ביותר שהיה מעורב בו אחרי שואן דר גראף התפרקה, היה Gentlemen Prefer Blues, שנעשה על ידי כל חברי הלהקה, למעט האמיל, וזכה בגביע ממפיס לטייטל המושלם, שם שמכיל בחובו מנה נדיבה מהשארם האריסטוקרטי נוסח בריאן פרי. מלבד האלבום הנ''ל, הוציא ג'קסון מספר תקליטי סולו, אשר הראו אמנם את כוחו ב''צביעה'' של קטעים, אך חשפו גם את חולשתו היחסית כמלחין.
ג'קסון (כמו גם גאי אוואנס מואן דר גראף), עוסק כבר שנים רבות בבניית כלים מוסיקליים שיאפשרו לילדים נכים לנגן וליצור מוסיקה. אלו כלים שמספיקה תנועה במרחב כדי להפעיל אותם (כמו תרמין, אבל עם צלילים קונבנציונאליים יותר). בצורה כזאת ניתן ''לנגן'' גם על ידי הזזת כסא גלגלים, למשל. במסגרת זאת, בוצע בשנת 2001 קונצרט בהופעה חיה באולם המכובד קווין אליזבת הול (זה על שם המלכה, לא הלהקה).
האלבום מחולק לשני חלקים עיקריים. בחלק הראשון קטעים שמבוצעים בעזרת הכלים המוסיקליים המיוחדים, על ידי ילדים מבית ספר לילדים נכים, בשילוב ילדים מבית ספר רגיל. הקונספט מאד מרגש, את מי שזה מרגש אותו (אותי למשל), אבל מבחינה מוסיקלית, זה דומה למדי למוסיקה שהייתם מצפים לשמוע בחגיגת בית ספר.
אבל אז בא החלק השני.
החלק השני, הוא קונצ'רטו לסדן. כזה של נפחים. ברקע יש גם את הכלים המוסיקליים המיוחדים שמאפשרים לנכים לנגן, פעמונים, וכמובן, סקסופונים למכביר. קונספט או לא קונספט, מדובר ביצירה מוסיקלית מדהימה.
זוהי יצירה שגדלה על המאזין עם כל האזנה, רבדים מוסיקליים נוספים מתגלים והופכים את המלודיות המשונות בתחילה למענגות מאוד. הצלילים הלא שגרתיים מוסיפים נדבך לדרמטיות הרבה של הקונצ'רטו. שכחו את תקליטי הסולו הלא מעניינים של ג'קסון מהעבר, שכחו את הצלילים שהתרגלתם לשמוע, יש כאן פיסה מוסיקלית מפעימה באמת ובתמים.
זו לא האזנה קלה, בכלל לא. אבל כל מי שאזנו כרויה ללא-שגרתי, ומוכן להקשיב ליצירה מספיק פעמים, יזכה לחוויה מזככת. לא פחות.
