סליחות

סליחות יצא ב'בננה', הסדרה היותר פרינג'ית בנענע דיסק, הלייבל של ניצן זעירא שהיה אחראי לחלק גדול מהדברים הטובים שקרו כאן בשני העשורים האחרונים. הרעיון חשוב: פיוז'ן של סלסולי סליחות בסגנון ספרדי ושל רקע אלקטרוני, מוסיקה יהודית מסורתית ומוסיקה מערבית בת-זמננו. המוסיקה ההודית, למשל, זכתה לאינספור עיבודים אלקטרוניים בשנים האחרונות, מטלווין סינג' ועד ביל לסוואל וג'ון זורן, ולפעמים השילוב הזה גם יוצא מוצלח. גם נוסרת פאתח עלי קאן זכה למספר שיתופי פעולה במערב. ברוב המקרים, כמו גם בסליחות, הרקע האלקטרוני מפנה את קדמת הבמה לטובת הכלים/הקולות הקדומים יותר.

אלון כהן (שהיה בנושאי המגבעת וגם השתתף בלהקת ישראל) ורע מוכיח (שעבד עם ברי סחרוף, בין היתר) מופיעים באלבום בכיסוי ראש, וסביר להניח שבאופן זה או אחר התקרבו לדת: פרט לבקשה לא להשמיע את הדיסק בשבתות ומועדי ישראל, התודה הגדולה ביותר שמורה לקדוש ברוך הוא. הסליחות, המושרות ב'ימים הנוראיים', מכות על חטאים ופונות כלפי רחמי האל. על עטיפת האלבום רואים איש, לבוש שקים, נושא תפילה, והוא גם נראה כמו אסטרונאוט, דימוי כפול מוצלח לאלבום שכזה. אלון כהן, שאחראי על הקונספט, בחר את החומר האותנטי באלבום, המורכב מזמרות מסולסלות בסגנון הספרדי שביצעו החזנים אריה עובדיה, משה חבושה וברוך הכהן צמח, ווקאליסטים יוצאים מן הכלל, אחד אחד, בביצועים מהממים, לעיתים, של מנגינות מסורתיות יפהפיות.

הרעיון יפה מאוד, הכבוד למסורת מרשים, מדובר במין מחווה ואלון ורע שמים את עצמם במקום צנוע ומקצועי, בניגוד לאור הזרקורים לו נחשפו בחלק מההרכבים איתם עבדו בעבר. המוסיקה, לעומת זאת, פחות מוצלחת באופן כללי, למרות שמספר קטעים יוצאים יפים ביותר.

נתחיל מהטוב: פרט לרעיון ולמחווה ולהוצאה לפועל, כאמור, ופרט לבחירה המצויינת של החזנים, יש פה מספר קטעים שממש עובדים יפה. ''עננו'', קטע 7, המשתרע על פני למעלה מ-8 דקות, משיג שילוב מנצח. השירה של משה חבושה, הסלסול המיוסר, הנושא פניו אל על, הכל כך עוצמתי, משתלבת מצויין בביטים וסינ'תים מתאימים. חלק מהביטים נוקשים במידה הראויה, חלק אחר מעלים בי אסוציאציות של אוקיאנוס, עומק ומרחב סאונד, מימד של מסתורין הנמהל ברוחניות העולה של המזמורים היהודיים האלה ('אלהי המרכבה', למשל, הוא ביטוי המופיע לעיתים קרובות בהקשר קבלי). הקלידים פשוטים והרמוניים, בסולם שמשתלב טוב עם החזנות, קטע אדיר וטוב יעשו בתי כנסת רפורמים אם ישתמשו בו בהקשר הראוי - הוא יהודי מאוד באופיו, גם ברובד היותר מודרני שלו - ובכלל, מוסיקה אלקטרונית לעיתים פונה ונוצרת מתוך אותם מחוזות שכלתניים שנדמה שקרובים כל כך לדת היהודית.

אחרי השליש הראשון של ''בן אדם'', הדי מכוער לטעמי - המלודיה המקורית והליווי מעצבנים - הקורא לאדם להתעורר ולקום, מתחילות השורות ''עמוד כגבר והתגבר/ להתוודות על חטאים'' לחזור על עצמן כמנטרה, וכאן יש שינוי כיוון במוסיקה. מוסיקה אלקטרונית ושכבה נוספת של דרשה דתית נוספות בהדרגה, וזה קטע מצויין שבמיטב המסורת של קטעים מונוטוניים הולך ונבנה, בהדרגה. גם הסיום של האלבום יפה, אמביינט נוגה ואיכשהוא יהודי, אבל הוא לא ממש ראוי להאזנה מרוכזת: הוא ארוך מאוד, פשוט מדי וקצת משעמם בסופו של דבר, למרות שמי שיחכה קרוב ל-14 דקות יזכה להפתעה. ''אנא בקוראינו'' נשמע כמו דאנס תימני, וזה הישג בזכות עצמו, והסיום של טראק 4 והפתיחה של 5 מרשימים מאוד, מוסיקלית ונפשית כאחד.

בחלק אחר של המקרים - ויש לא מעט כאלה, וזה חבל ועצוב - הבעיה היא שהליווי פשוט מעצבן, סאונד וולגרי שחוטא לזמירות המופלאות. הפתיחה של האלבום כל כך מעצבנת שאני מתפלא איך לא הטחתי אותו בקיר אחרי עשרים שניות. אז נכון, יותר מאוחר אתה מבין מה הקשר בינה לבין שאר האלבום, ויש כזה קשר, אבל לחסרי הסבלנות שבינינו זה עלול להיות מאוחר מדי. לא רק זה, אלא שהאקספרימנטליות שהצמד עושים ממש מפריעה לפעמים ליופי של הזמירות ולקוהרנטיות של האלבום, העיתוי פשוט לא נכון לעשות נסיונות. מדי פעם גם נוצר הרושם שיש שימוש רב מדי ורפטטיבי במובן הרע בלופים, רעיונות וביטים מסויימים.

הדיסק יצא ב-95, והיום כבר אי אפשר להשיג אותו, וזה ממש חבל. אולי יבוא היום וישראל תכיר בגדולה של אנשים כמו ניצן זעירא, שמפעל המוסיקה שלו, נענעדיסק, שינה את פני המוסיקה בארץ. לפני כחצי עשור הייתי מעורב באיזה עיתון אינדי. ניצן היה אחד האנשים שפירגנו באופן פעיל, שעזרו ושהיו נורא חמים לאורך הדרך. הנכונות שלו לקבל תרבות אחרת והאהבה שלו כלפיה הם חלק מהסב-טקסט שעליו נישא האלבום.

שתף

אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים: אלקטרוניקה ישראלית |