~קטעי כתיבה מוצמדים לרצועות האלבום~
1. תופים וגיטרה וכינורות. לפעמים בשביל להרגיש הרבה צריך לתת ממש מעט. לעיתים, מספיק מהלך אחד נכון של גיטרה, או מנעד מדויק של קשת כינור, בשביל להגיע אל אותה המסה הקריטית, של השנייה שלפני שהכל מתחיל להתערבל, שהתחושות עולות ומציפות ולא נשאר מה לעשות חוץ מלהתמסר. הימים הראשונים של האביב, להתנשק בחורף, לאכול אבטיח בחמסין, ללכת ברוטשילד עם אוזניות, לעמוד במקום גבוה ולהסתכל מסביב, לספור כוכבים. אין מרחק.
2. אני מסתכל מהחלון ואני רואה שדה בוער. מריצות מלאות בחול מובלות, החיות מבוהלות. זה תמיד קורה לי כשאני נמצא במקום מאד מסויים של שאננות או של ייאוש. זאת אותה התחושה של שום דבר שכבר לא יכול להפתיע, ואז מגיע השינוי. להתאהב במוזיקה זה כמו למצוא אהבה, בחורה יפה המגולמת במשיכות גיטרה ופריטות מכחול. זה כמו למצוא את היד שמושטת בשנייה האחרונה לפני הנפילה, זה להיכנע לגרגרנות אומנותית ולנסות רק עוד פעם אחת לשמוע משהו חדש.
פנחס שדה, גם הוא בער
5+6+7. תמיד הייתי בחור קיטשי. האישה שאיתי שאלה אותי לפני כמה חודשים למה כל השירים שאני אוהב הם עצובים ודרמטיים. את המוזיקה שלי אני אוהב או גדולה ומתוזמרת, או קטנה ועצובה. הגבול הדק שבין
סופיאן ל
ניק דרייק, בין
מרקיורי רב ל
אליוט סמית', בין
סיגרוס ואלבו ל
פיון ריגן ו
ניל יאנג. כאן אבל, כאן יש הכל. יש לי שירים קטנים עם כינורות, לולאות גיטרות ורצועות מהפנטות של בס, יש לי אפילו תזמורת שלמה וזמרי אופרה, והכל כמו רכבת הרים מוזיקלית - מלטפת ונעימה, אבל למעשה רק מעלה אותך למעלה כדי להפיל אותך ברצועה הבאה, בפיתולים. לפעמים, כששומעים מוזיקה שהיא ''כל כך'', לא צריך לחשוב ולנתח. את נוח והלוויתן אני שומע בזמן שנת הצהריים, וכשאני כותב או עובד, או כשאני רוצה לגרום לעוד מישהו להתאהב. את נוח והלוויתן אני שומע כשאני עצוב, או שמח, או פשוט מחפש מוזיקת רקע. נוח והלוויתן, איך אני אוהב את השם הזה.
8. אני מתאים אלבומים ואמנים למצבי רוח ולבחורות. לעולם לא אוכל לשמוע את
ג'נסיס בלי להיזכר בנעמי, או לשמוע את
ג'ף באקלי בלי להיזכר בעדי. המוזיקה היא באמת פסקול לחיים, ואני מאמץ את הקלישאה ולובש אותה על חזי בגאווה. אתמול הלכתי לכיוון פלורנטין, בנקודה אחת ברוטשילד, בין בלפור למזא''ה, הבנתי שזה באמת כבר סוף הקיץ הלח והנוראי הזה.
9. את רוב המוזיקה אני מצמיד לאנשים, למקומות, לעונות השנה, לאירוע אחד מסויים קטן וזניח או הכי משמעותי. אולי יש משהו מנחם בלשמוע מוזיקה נעימה, בלא להתאמץ ולקבל אותה רק דרך מסננות של עורכים מוזיקליים. אבל אני אוהב להזיע בשביל המוזיקה שלי, להרגיש שהיא שלי כי הרווחתי אותה, ואפילו שאני יותר ראוי לה מסתם אנשים. אני צועד ומבין, מבין כי הקיץ נגמר, ומרשה לעצמי לחייך ממש קצת, כי יש לי סוד.
11. תמיד חשבתי את עצמי לבחור של התחלות – לאותם השבועות הראשונים הכה אינטנסיביים, למחשבות הטיפשיות שמעקצצות בצידי הרקות של אולי זה זה - זה האלבום שיישאר לתמיד. ואז הפכתי לבָּחור של שגרה, של לקום בבוקר ולהכין ארוחת בוקר לשניים וללטף את החתול כשרואים סרט, של להכניס בכל פעם שיר אחר לפלייליסט שלי, לשמוע באייפוד ובחדר ובאוטובוס וכשאני ישן בצהריים. שגרה של הפתעות קטנות ושל ימים שלמים ללא שום דבר מיוחד, שלווה זוגית. כמו משחק שחמט שעבר כבר את הפתיחה הבנאלית והצפויה מראש ויכול להתפתח לכל כיוון.
לא בא לי לכתוב עובדות, אז אקצר בחלק האינפורמטיבי: הימים הראשונים של האביב בשבילי הוא אלבום אֶפִּי. מצאתי אותו בעזרתו האדיבה של
האייפוד הרעב עוד לפני שהאלבום יצא רשמית ביום האחרון של הקיץ- 31/08/09. זהו אלבומה השני של הלהקה, כשהראשון זכור
בעיקר בזכות זה, אבל בשבילי הוא מסמן בעיקר את הדיכוטומיה בין התהומות להרים של הימים הראשונים של האביב, שיותר מכל מזכירה לי את היחס
בין האלבום הזה לבין זה. איני מאמין שנוח והלוויתן בדרכם להפוך ללהקה סופר מצליחה - הם לא מספיק נגישים ואין שום דבר קליט באף שיר בימי האביב, אבל אני מרגיש, ויודע, ואני גם משוכנע ובטוח, שהם יכולים להפוך את החורף לטיפה פחות אפור – או אולי להרבה יותר.
