 רוצים גם? |
|
 |
כבר כמעט 7 שנים, אחת לכמה חודשים, אני מקשיב לאלבום הזה, וכל פעם המום מחדש. שילוב מושלם של 12 קטעים עוצמתיים, גדולים מהחיים, מלאים באס, מלודיים, מכאיבים עד אכזריות.
פרדייס לוסט היא אחת מהלהקות היותר רב-גוניות בתחום האפור/שחור משהו של המטאל, ולמרות המפנה החד שעובר עליהם (מרצון, יש לציין) לתחום האלקטרוני משהו באלבומיהם האחרונים, Draconian Times היה ונשאר אחד האלבומים האהובים עלי בכל הזמנים. כאחד שמחבר מוסיקה לעורק הראשי בצוואר, זה אחד האלבומים שעושה רושם שלעולם לא ימאס עלי. משהו אלים/מפחיד/מלודי/מכעיס/מקפיץ ויחד עם זאת דכאוני בטרוף.
Paradise Lost הוקמה בשנת 1988 בהאליפקס, אנגליה ע''י ניק הולמס (שירה), גרגור מקינטוש (גיטרה), אהרון אדי (גיטרה), סטיבן אדמסון (באס) ומאט ארצ'ר (תופים), שמאוחר יותר הוחלף ע''י לי מוריס המשובח באלבום זה. את פריצת הדרך הם חבים ל-Gothic שיצא ב-1991. מאוחר יותר, יצאו Shades Of God, ו-Icon ב-92 ו-93 בהתאמה. 'זמנים דרקוניים' (נשמע הרבה יותר חזק באנגלית) יצא ב-1995 בלייבל Music For Nations המכובד, והוא שונה מקודמיו המעט יותר ''כבדים'' ומתבטא במלודיות, שימוש נרחב יותר בקלידים, אלמנטים גותיים בשילוב עם קריצה קלילה לעבר האינדסטריאל.
האלבום נפתח בקטע פסנתר יפהפה, אפל ופסטורלי, שכמו טומן בחובו רגשות עזים שמאיימים להתפרץ כל שניה, ואכן המאזין לא מתבדה. בשילוב מקהלה גותית עמומה ברקע, נפתח ''Enchantment'' המקסים, שרק מרמז על המשך האלבום. השילוב של בלדות כוח (או שירים עוצמתיים עם קירות דיסטורשן מעודנים - איך שתרצו) חוזר לכל אורך האלבום, ובא לידי ביטוי בייחוד ב''Shades Of God'', שבו כמו שומעים את הוורידים בצווארו של ניק הולמס מאיימים להתפוצץ, תוך כדי שהוא צווח ''I'll Never Know Just How The Blind Can Lead The Way''.
בערב נובמבר קריר אחד, בלונדון הקסומה, הסתובבתי עם חבר יקר באזור כיכר פיקדילי, כשלפתע קלטו עיני שלט קטנטן על קיר של אחד מעשרות המועדונים באזור ''Tonight - Paradise Lost - Live''. מימלתי לידידי משהו כמו ''לא, זה לא באמת ייתכן שהם מופיעים כאן עכשיו'', אבל כן. מיותר לציין שההופעה הייתה משהו שלא רואים כל יום (במיוחד אם אתה ישראלי שחווה מחסור עז בהופעות רוק משובחות באזור הקרוב לביתך). השילוב של קטעים אלקטרוניים מהאלבום Host יחד עם העוצמה של ''The Last Time'' נתנו הופעה שבחיים לא אשכח. הקהל, כך עשה רושם, לא נטר טינה לפרדייס לוסט, על המעבר החד משהו לצד היותר אלקטרוני וגם אם הייתה תחושה טיפה יותר, איך לומר, עצבנית בשירים החדשים - עדיין הפוגו ב''Once Solemn'' העוצמתי היה משובח.
ב''Yearn For Change'' מציפה את המאזין תחושה של דכאון וכעס נוראי, לא ברור על מה. כנראה על הכמות העצומה של הטעויות שעושים בחיים. לעזאזל...
אחד הקטעים היותר קשים באלבום ולטעמי מהיפים שמעתי, הוא ''Forever Failure''. נגינת גיטרות איטית, הדגשה של תופים, סולו גיטרה מחריד בשילוב ליריקה מדהימה, על תחושת הכשלון שמציפה את כולנו, הופכים את הרצועה לשיר האידיאלי שיתנגן ברקע כשהשכנים מתקשרים למשטרה לדווח על צחנת הרקבון העולה כבר שבועיים מדירת השכן.
''Shadowkings'' מתאר את הטרוף הזה, המוכר כל כך, הפוקד את כולנו מדי פעם, על הקולות הקטנים האלה בראש, שמספרים לנו באישון כל לילה, מה נכון ומה לא נכון. מה לעשות ומה לא. בשילוב עם גיטרות כוחניות שהולכות ומגבירות את הקצב, ממש אפשר לדמיין את הטרוף זוחל במעלה הגרון אל עבר רשת הניורונים ההיא, התודעה.
''Jaded'', שמסיים את התקליט המשובח הזה, הוא כמעין נעימת סיום מושלמת לאלבום מושלם. שיר איטי, בלדה קיצונית. כמובן על רגשות, איך לא? מי אמר שלמטאליסטים קשוחים אין רגשות?!
למרות הכל, האלבום מאד מלודי. לא כבד מדי כמו שהסטיגמה על פרדייס לוסט גורסת ולא מהיר מדי כמו אחרים בז'אנר. מאד נעים לאוזן גם למאזין בפעם הראשונה. אם אתם עושים את דרכם במעלה הדרך הפתלתלה של פרדייס לוסט בפרט, או המטאל בכלל, Draconian Times הוא ה-אלבום להתחיל איתו - ולגלוש הלאה.
