ג'ון קייל עשה קריירה שלמה מלהיות איש הצללים, האיש שנמצא "ליד" כשהדברים הגדולים קורים. הוא תמיד היה "שם": הוא היה "שם" כשהוולווט אנדרגראונד המציאו את הרוק האלטרנטיבי ב-1967-68, אבל למרות התרומה האדירה של קייל לסאונד פורץ הדרך של הלהקה, הדמות העיקרית שם הייתה תמיד לו ריד. גם כאשר השניים איחדו כוחות לאחר 20 שנות כאסח, באלבום הנפלא Songs For Drella, ריד היה האיש העיקרי. קייל היה "שם" כשאיגי פופ והסטוג'ס הקליטו את האלבום הראשון שלהם, אלבום שהדגים איך נשמע אלבום פאנק כמעט עשור לפני שהמושג הומצא בכלל. אבל, שוב, ההישג נזקף לטובת הסטוג'ס ולא עבור איש הצללים הוולשי. הוא היה "שם" גם כשפטי סמית' הקליטה את Horses המופתי שלה והגדירה לדורות איך נשמע רוק נשי אמיתי. שוב, קייל נחבא אל הכלים ומאחורי הקונסולה. וקייל היה "שם" והקליט סדרה של אלבומים מדהימים, מסעירים, מטרידים ומדכאים עם ניקו, אלבומים שרק 40 שנה לאחר שהוקלטו מתחילים לקבל הערכה והבנה, אלבומים שלדעתי צריכים להיזקף לזכותו, כמעבד מוזיקלי וכאיש שניגן כמעט בכל הכלים, לא פחות מניקו עצמה.
עכשיו, בואו נעשה תרגיל פשוט בהסתברות: מה הסיכוי שאתם מחזיקים אצלכם לפחות אחד מהאלבומים שהוזכרו כאן? מה הסיכויים שיש לכם את רובם? ועכשיו, מה הסיכוי שיש לכם אלבום סולו של ג'ון קייל? אז ככה- ההסתברות לשאלה א' היא כנראה באזור ה-100 אחוז. אני לא יודע מה הסתברות לשאלה ב', אבל אני בטוח שהיא גבוהה מההסתברות לשאלה ג'. קשה מאוד למצוא אלבומי סולו של קייל בחנויות- וזאת עובדה. ואם רוצים להדגיש את ההשפלה- כשקייל הגיע לארץ להופעה לפני 3 שנים, במופע גב אל גב עם האלילים המקומיים פורטיסחרוף, הוא למעשה הוצג כמופע החימום (!!!). אתם קולטים? האגדה החיה הזו כמופע חימום!! ואם זה לא מעליב- אין בכל הפאקינג שרת העיוור ביקורת אחת של קייל!!!!
וזה חבל. לאיש יש קריירה עשירה ומדהימה, מניסיונות במוזיקה מודרנית של המאה העשרים (האלבום The Academy In Peril), סדרה מרהיבה של אלבומי אוונט-פופ (Paris 1919, Fear, Helen Of Troy ועוד), פאנק ופוסט פאנק (Sabotage), אלבומי פסנתר (Fragments Of A Rainy Season), הלחנת שירי המשורר הוולשי דילן תומאס (Words For The Dying) ואפילו באלט לזכרה של ניקו, ועד אלבומיו העדכניים ביותר שנותנים פרשנות מרתקת למושג הרוק בתחילת שנות האלפיים (Black Acetate). וכל זה מבלי להתחיל ולספור את שיתופי הפעולה הרבים מספור- עם קליברים כמו המלחין המינימליסט המופלא טרי ריילי (Church Of Anthrax), בריאן אינו (Side Up) וכמובן האלבום המפורסם עם ריד. אז מדוע קייל נותר האיש מאחורי הקלעים? כנראה הסיבה היא חוסר כאריזמה. אינו, ריד, איגי או פטי, ולו חסר לו הדבר החמקמק הזה שנקרא Star Quality.
וכאן, אני רוצה לתקן את העוול ולתת לאיש קצת קרדיט וקצת אור זרקורים. אני רוצה לדבר על אלבום אחד של האיש שאהוב עלי במיוחד, והוא Slow Dazzle מ-1974. Slow Dazzle הוא חלק מסדרה של כמה אלבומים מעולים של קייל שיצאו בחרת התקליטים Island, אלבומים ששכללו את הגרסא המעוותת והצינית של קייל למוזיקת הפופ. בדומה לעמיתו אינו, קייל ניסה לפרק ולהרכיב מחדש נוסחאות פופ תוך ניסיונות שונים ומשונים להתפרע בתוך המבנים המוגבלים יחסית. מאחורי הלחנים הקלילים והפשטניים יחסית מסתתרים עיבודים מתוחכמים, מילים מטרידות וביצועים מאוד לא שגרתיים. צריך להבין שקייל בא מרקע של מוזיקה קלאסית, והוא תמיד התבונן במוזיקת הפופ באופן אמביוולנטי: מצד אחד בהערצה, ומצד שני בבוז קר ובלגלוג. קייל נורא היה רוצה להיות כוכב פופ; אבל קייל לא מוכן להיות במועדון שמוכן לקבל אותו. קייל הוא בחור לא פשוט, ועוד מעט תבינו למה הכוונה.
אני אתרכז בכמה שירים חשובים ומייצגים. האלבום מתחיל באחד משירי המחווה הנפלאים ביותר שיצא לי לשמוע, “Mr. Wilson”, שמוקדש כמובן לבריאן ווילסון. הקישור בין נסיך הקרח הוולשי הציני לפופ המתקתק והילדותי של איש החוף המערבי נשמע קצת משונה, אבל קייל אומר- “I believe you, Mr. Wilson, I believe you anyway”. השיר נשמע כמו מסע חמוץ-מתוק של קייל לעשור הקודם, לזמנים נאיבים יותר. כשמגיע הפזמון וקייל שר-
And you know, it’s true
That Wales is not like Californ-i-a in any way
And when I hear your music
You’re still thousands of miles away
זה כל כך יפה - קייל קלע פה בול למטרה; הוא מדבר על המרחק האדיר בזמן, במרחב ובמנטליות, בין המעריץ למושא ההערצה שלו, ולמרות המרחק הזה, קייל מאמין לווילסון בכל ליבו. וגם אני, כשאני יושב ב-2010 בדירתי בירושלים ומאזין לקייל היושב לו באנגליה ב-1974, מאמין לו בכל ליבי. את הצד הפרוע והמוטרף של קייל כבר כולם מכירים, אבל מה שהרבה לא מכירים זה דווקא את הצד הרומנטי שבו, שכאן מגיע לביטוי נהדר. אז דע לך, מר קייל, שגם אני מאמין לך בכל מקרה.
יותר מאוחר באלבום, יזהה המאזין שיר שיישמע לו קצת מוכר, אבל למה זה נשמע כל כך משונה, צורמני וחולני? מדובר בלא פחות מקאבר ללא פחות ממר אלביס “The Pelvis” פרסלי, לאחד משיריו המפורסמים ביותר, “Heartbreak Hotel”. זוכרים מה אמרתי על פירוק והרכבה מחדש של נוסחאות פופ? זה בדיוק מה שקורה כאן. אני מחשיב קאבר למוצלח כשהוא לא מנסה לחקות את המקור, אלא מציע פרשנות או זווית ראייה חדשה ומרעננת על השיר המקורי. מבחינה זו, הביצוע של קייל גורף את כל האוסקרים. הביצוע מציג את קייל בשיא הטירוף הרעב שלו- השיר מתחיל ברעש סירנות-סינתיסייזר (באדיבות אינו, אלא מי) מחריד, קייל מחרחר בזעם כבוש שהולך ומשתחרר את המילים, הגיטרות קורעות את האוויר באקורדים דיסוננטיים, ובכל פעם שקייל מגיע לפזמון המפורסם - “Feeling so lonely baby, I could—die!!” - ישנה תחושה מתגברת והולכת שהוא עומד לצאת מהסטריאו ולפתוח במסע טבח נגד כל העולם ואשתו. זו בדיוק המהות של קריירת הפופ של קייל- "לסמם" את המאזין, לגרום לו לחשוב שהוא שומע פופ אבל בעצם הוא שומע אוונגרד, או פופ כמו שקייל היה רוצה שיישמע. לא בכדי נחשב הקאבר הזה כאחד הטובים בהיסטוריה.
קצת אחרי מגיע השיר “I’m not the loving kind”. כאן קייל הרגשן שוב משתלט, אבל זו לא רומנטיקה של קיטש וכינורות ו-I Love You וכו'. זאת אומרת, מוזיקלית זה דווקא כן - יש כאן לחן מדהים ועיבוד נפלא כולל כינורות והכל, אבל קייל הוא בחור לא פשוט, כאמור, ולמעשה מדובר בהכלאה בין רומנטיקן חסר תקנה למיזנתרופ חסר נשמה - המילים, המילים, תקשיבו למה שהוא שר:
Day by day I was hoping you'd be
The kind of love that would give me peace of mind
But it may just have passed me by
Because I'm not the loving kind
זה רק כאילו שיר רומאנטי- קייל בעצם מתוודה שאינו מסוגל לאהוב, לא משנה כמה ינסה. והאמת? זה פשוט קונה אותי.
ממש לקראת סוף האלבום חוזר קייל להתחרע, ועוד איך. השיר “Guts” נפתח, שימו לב, במילים הבלתי נשכחות האלה:
The bugger in the short sleeves fucked my wife
Did it quick and split
וואו. הסיפור הוא כזה- בראשון ליוני 1974 הופיעו באופן חד פעמי וידוע לשמצה על במה אחת קייל, אינו, ניקו המופלאה ויוצא סופט משין קווין איירז, מגובים בהרכב-על שכלל גם את מייק אולדפילד ואת רוברט וויאט (בדיוק שנה אחרי הנפילה המפורסמת שלו מהחלון). ובכן, לילה לפני ההופעה, איירז שכב עם לא פחות מאשתו של קייל והוא ה-Bugger שמופיע בשיר. איזו שורת פתיחה אדירה! זהו אחד משיריו המפורסמים ביותר של קייל, והוא פשוט נוטף שנאה וזעם לכל אורכו, כפי שאפשר לשמוע מהפזמון:
Guts, guts, got no guts
And stitches don't help at all
Guts, guts, got no guts
Holes in the body, holes in the legs
Holes in the forehead, holes in the head
Holes in the body, holes in the legs
There should never be holes at all
אם אמרתי שאפשר לחשוב שקייל רוצה לפרוץ החוצה ולעשות טבח ב-“Heartbreak hotel”- פה זה אשכרה קורה. השיר נגמר בצרחות אדירות של קייל שהולכות ונמוגות על רקע פייד אאוט.
כאמור, ניסיתי להביע את המהות המוזיקלית והאישית המאוד מורכבת של קייל בכמה שירים מייצגים מתוך האלבום הנהדר הזה. איש שמצד אחד יודע לכתוב את הבלדות הנוגעות והיפות ביותר, ובו זמנית לנגן ממש טרור, גם רך וגם דוקרני, גם מלטף וגם פוצע. אז מי הוא קייל האמיתי? זה ששבר חלון זכוכית בשיר “European son” באלבום הראשון של הוולווט, או זה ששר את "הללויה" ללאונרד כהן, עוד אחד מהקאברים המפורסמים ביותר? זה שניגן תו אחד למשך שעות בהרכב של המלחין האולטרא-מינימליסט לה מונטה יאנג, או זה שגנב שורה מג'וני קאש ויצר את “I Keep A Close Watch”, עוד אחד משירי האהבה המרירים, העצובים והיפים בעולם? קייל הוא כל אלה ואף יותר, הוא אדם מוכשר ומסוכסך עם קריירה מפה ועד הונולולו שמחכה כבר כמה עשורים שתתנו לו את הכבוד המגיע לו.
