הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
slipknot :: Iowa
roadrunner, 2001    [אלבום]
פאק! בועטים, חדים וסופר מקומפרסים, סליפנוט ידעו לעשות את הכל
מאת: ג'ימי זית בתאריך 12/03/10

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
belle &
sebastian

fold your
hands child,
you walk like
a peasant
Queenadreena
the butcher
and the
butterfly
erik sumo
my rocky
mountain
black sabbath
black sabbath
the shins
chutes too
narrow
incubus
make yourself
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 8.5    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

קשר שקל להתיר
רוצים גם?
המילה סליפנוט, שמשמעותה קשר שקל להתירו, לא הייתה נבואה בנוגע לעתיד הלהקה, שכן היא קיימת בהרכב מלא (ומיותר, אם תשאלו אותי) וכבר חגגה למעלה מעשור ביחד. את סליפנוט הכרתי מן המדיה הכי פופולארית שיש - הטלוויזיה. ב- 'Before I Forget', התאהבתי מהרגע הראשון. למרבה האירוניה, כשאני כותב את הסקירה הזו, הרגשות שלי בנוגע לשיר הזה נוטות יותר לכיוון הגועל, ואני אסביר: לדעתי סליפנוט בקריירה ה-אפשר-לומר-ארוכה שלה (15 שנים לחייה של להקה זה הישג מרשים למדי) נחלקת לשני סוגים:שני אלבומים ראשונים שהיו לפי דעתי יצירות מופת מטאליסטיות (ויש מי שיחלוק עלי, אבל זו דעתי), ושני האלבומים האחרונים - שהיו פופ ממוסחר וזול, במיוחד אחרי שקולו של קורי טיילור, סולן הלהקה ואחד הזמרים המועדפים עלי בתחום המטאל, החל להישחק והוא התחיל לשיר יותר ויותר בלדות בסטייל המאהבת שלו, Stone Sour, באלבומי הלהקה.

אהבתי את הלהקה הזאת כשהיא עוד הייתה מן העם, כשהיא עוד שמה בראש סדר העדיפויות שלה את המקוריות, הייחודיות והעבודה הקבוצתית, מה שמורגש כאשר בשני האלבומים הראשונים (סליפנוט ואיווה) עוד היו תפקידים מועילים לרוב חברי הלהקה, בניגוד לאלבומם האחרון 'All Hope Is Gone' שנשמע באוזניי בתור תירוץ עלוב שנועד להעסיק שני מתופפים, כאשר אחד מכה בחבית בירה עם מחבט בייסבול והשני מכה על חטיבת פלור-טומים על קפיצים בזמן ששאר חברי הלהקה מנסים לעבוד.


מי שכח לנעול את הדלת?



אז אחרי שפרקתי מלבי דבר שהעיק עליו כבר הרבה זמן (וכנראה תוך כדי כך הצלחתי לעצבן אוהדי סליפנוט השרופים) נעבור לאלבום האהוב עלי של הלהקה:

הסאונד נשמע מאוד מקצועי ומלוטש לעומת ה-EP שהוציאה הלהקה חמש שנים מוקדם יותר. חטיבת הגיטריסטים, המורכבת ממיק תומסון וג'יימס רוט (וכוללת גם את הבסיסט פול גריי, שלא מתבלט בשום עבודה מיוחדת מלבד עיבוי הרצועה הגיטריסטית) משחקת כאן במשחקי כיווני גיטרות, בין אם מדובר ב-דרופ B, או בדרופ A (כיווני גיטרות שאפשר לומר שהם אופייניים לסוגת ה''ניו-מטאל'', אליה משתייכים סליפנוט לדעת רבים). המתופף, ג'ואי ג'ורדיסון, בחור חביב שניחן בקוצים גדולים באחוריים (וזה דבר טוב), עומד בראש חטיבת המתופפים. הוא מנחה את הקו הראשי בעזרת המקוריות וחוש הקצב המטרונומי שלו. מאחוריו עומדים המתופפים שון קראהן (הליצן) וכריס פהאן, שלא יכולים לעשות יותר מדי מלבד חיזוק את הביטים שלו בשירים בהם אין בניית אווירה. בשירים בהם יש אווירה פסיכדלית קלה שני הבחורים עושים עבודה מעולה בחיזוק את הקו הסליפנוטי המהפנט והאפל, כמו למשל ב- 'Iowa' וב- 'Skin Ticket' . כמו כן, כריס משמש בתור זמר משנה לא רע בכלל. סיד ווילסון, די ג'יי הלהקה, לא עושה יותר מידי חוץ מלסובב בחוזקה את הדיסק שבמערכת שלו בכדי שישמעו אותו מדי פעם (ע''ע לינקין פארק) ולעזור לבנות את הקטעים המקשרים בעלי הפסיכדליה המסוימת. קורי טיילור, סולן הלהקה המהולל מפגין את הכישורים הבולטים ביותר בקלין (שירה נקייה) ובסקרימינג. בשלב הזה קולו עוד בועט ובשרני. צרחותיו באות מהכאב, התסכול, והכעס על הכאב והתסכול, מה שבעיקר גורם לי להעריך את האלבום הזה אף יותר. קולו של טיילור הוא ייחודי וחסר תקדים, כזה שנע בין גראול לסקרימינג, אבל בדיוק במידה הנכונה.

שמיעה ראשונית הייתה למען ההתרשמות: סליפנוט מציגים כאן מטאל חי, בועט, מקומפרס מאוד, מחודד, ממוקצע וממוקסס היטב. השימוש בסולם הכרומטי נמצא בכל השירים, בכך סליפנוט מדגישים את הדיסוננס, התסכול והכעס. סליפנוט מציגים כאן הרבה יותר מסתם אוסף שירים שהם כתבו בשנתיים האחרונות, אלא כזה שבו לכל שיר ושיר יש מקום, ובלעדיו האלבום לא היה ממוצה. קטע הפתיחה '515' (ששמה הוא למעשה הקידומת של דה מוין, איווה, וחלופה למילה SOS) עם משחקי הסטריאו וקריאות הזוועה אשר קוראות ''Death'' מכניסות אותך ישר לאוירה. מבלי להמתין יותר מדי, סליפנוט זורקים אותך לכיוון השיר הראשון, בכיוון דרופ B, שלא מפחד להטיח האשמות בפרצוף ולא מסתתר מאחורי מסכות או רמזים מתוחכמים שהמאזין אמור לפענח לבדו. פשוט וקל: אנשים שווים ל-***. באופן כללי זהו הקו שנמשך לאורך כל האלבום.


השלישי מימין שכח לנעול את הדלת



שמיעה שניה הייתה בשביל להתעמק יותר במילים: אין יותר מדי מה להגיד שלא אמרתי כבר קודם לכן. קורי לא מפחד להיות בוטה וישיר ולא חושש להוציא את נשמתו ואת ריאותיו ישירות אל המיקרופון. עם זאת, סגנון הליריקה שונה מהאלבום הקודם של סליפנוט. בעוד שבאלבום 'Slipknot' רוב הליריקות היו סיפורי זוועה ומתח נוסח 'Cannibal Corpse' (אבל ביותר אלגנטיות), השירים ב-'Iowa' יותר עמוקים, ועוסקים יותר בפרספקטיבה אישית ופילוסופית. התפנית הזאת בסגנון כתיבת המילים גורמת לי אישית, בתור מאזין, להבין יותר לליבם, והמסכה (תרתי משמע) שבינינו לבין הלהקה קצת מתקלפת. עם זאת, נשמע כאילו סליפנוט מנסים לשבור את שיא גינס בשימוש במילה FUCK. השימוש של קורי באוצר מילים נרחב מתבלט בשירים כגון 'My Plague' נראה כי המוזיקה הייתה יכולה להתבלט ולהעביר את המסר גם ללא המילים, אבל אין ספק בכלל שהן תורמות לאלבום, במיוחד כזה שאין בו סולואים בכלל, כיאה לסוגת הניו מטאל. טיילור מדגיש את השורות הנוגעות ביותר והרגשניות ביותר בעזרת חזרות על אותה השורה והכנסת עודף רגש למילותיו, כמו למשל בשיר 'Skin Ticket' כשהוא צורח בייאוש: ''נשאר בחיים דרך האמפתיה שלך''.

סיכום: זה נכון שקצת טבחתי בסליפנוט, ובצדק, אבל למרות זאת אני מאוד מעריך את הייחודיות שלהם ואת העבודה שלהם, למרות הנ''ל.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
fantomas || korn || marilyn manson || system of a down || 

סגנונות נוספים:
Hard Rock | Nu-Metal | Progressive Metal | Industrial Metal | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©