הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
pixies :: trompe le monde
4ad, 1991    [אלבום]
על פניו, האלבום הזה הוא לא פיקסיזי טיפוסי; אין בו כמעט חיספוס, הוא מהוקצע יותר, מלודי, בעל הפקה מלאה וצליל כמעט נקי. כל אלה הופכים אותו, אולי בניגוד למצופה, לאלבום קשה יותר, דורש יותר, כמעט שכלתני
מאת: marmolada בתאריך 30/05/02

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
the jesus and
mary chain

darklands
the mars
volta

de-loused in
the
comatorium
singapore
sling

life is
killing my
rockn'roll
art brut
it's a bit
complicated
mogwai
rock action
nico
chelsea girl
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 9.2    דירוג הגולשים: 9.5 (6 מדרגים)

Trompe le Monde
רוצים גם?
אחד המושגים הבעיתיים ביותר בהקשר של תרבות צריכת המוסיקה המודרנית, הוא המושג ''קלאסיקה''. שאלות של זמן, משך, רלוונטיות, חדשניות וכו' צצות ומעוררות מחלוקות וויכוחים, קריאה לקונצנזוס מחד, וניסיונות להיות מהפכניים ושוברי מוסכמות מאידך. זה נכון לגבי רוב ההרכבים המוסיקליים שאי פעם המילה ''קלאסיקה'' עברה ליד שמם, כולל הביטלס. מיד נדרשים יודעי דבר לבדיקת נכונות המעמד בנוגע לאותו הרכב מדובר, והחיפוש אחר מקור ההשפעה הגדול ביותר עלול להמשך שנים.

להקה אחת, שעוד לפני סיום הקריירה שלה כבר קיבלה מעמד של פורצת ומסמנת דרך, להקה שלא רק גורמת לתווית ה''קלאסיקה'' לנצנץ באור זהוב, אלא נותנת לה פרשנות עמוקה יותר, היא להקת-כל-הזמנים שלי, The Pixies.

המושג ''אלטרנטיבה'' הופך להיות בלתי אפשרי בעליל בשנים האחרונות, בגלל המגוון, בגלל השוני ועוד מיליון סיבות מעניינות פחות או יותר, אבל הדבר הקרוב ביותר לקונצנזוס שאני פגשתי באותו תחום אפור של מוסיקה, זו הלהקה הנ''ל, אשר מבחינתי נתנה את הביטוי הקיצוני ביותר לרגש אי פעם, בעולם מוסיקלי.

אני התוודעתי אל אותה חבורה באופן הדרגתי, שנים לאחר פרוקם (בסביבות 1991-1992), כל פעם דרך אלבום אחר שצנח על מערכות הסטריאו המתחלפות שלי. כל אלבום שהגיע אלי סימל אצלי פתיחות חדשה אל מוסיקה, תגליות חדשות ומסעירות, החל מדוליטל, בו התוודעתי לראשונה לקאמפ, לפופיות המתקתקה, דוגמת השיר ''La la love you'', דרך Surfer Rosa, האלבום הנחשב ביותר של הפיקסיז, שהכיר לי חיספוס כמעט מטורף וכאוטי במוסיקה, בשילוב שיר האהבה הכואב ביותר ששמעתי, ''Cactus'', המשך ב-Bossa Nova, המיושב יותר לכאורה, אלבום כמעט מלודי (פרנק בלאק מזמר ולא צורח?!) עם שירים דמויי המנונים, פזמונים סוחפים ומרגשים, כולם עטופים באותו רעל פיקסיזי, אותה השקפה אירונית מרומזת באופן בוטה עד כדי בחילה, ובסופו של דבר - הגראנד פינלה בדמות Trompe Le Monde, נושא הביקורת שלי.

טרומפ לה מונד (בעברית - להטעות/לבלבל את העולם) נחשב על-ידי מבקרי מוסיקה לאלבום החלש ביותר של הלהקה, אולי אפילו לא ביחס לשאר האלבומים.

אני מוכרח להודות שעל פניו, האלבום הזה הוא לא פיקסיזי טיפוסי; אין בו כמעט חיספוס, הוא מהוקצע יותר, מלודי, בעל הפקה מלאה וצליל כמעט נקי. כל אלה הופכים אותו, אולי בניגוד למצופה, לאלבום קשה יותר, דורש יותר, כמעט שכלתני. אין בו כמעט רגש מתפרץ, לא בצורה האופיינית, הכל נמצא כאילו תחת שליטה, וגם כשפראנק צורח במלוא גרונו - ''!It's EDUCATIO-NAL'', קשה להאמין לו שהוא לא תיכנן את זה מראש.

סיבה נוספת לנסיגה, לכאורה, של האלבום ביחס לקודמים, הוא צמצום הפער, הניגוד, שאפיין כל כך את הפיקסיז באלבומים הקודמים (למרות שהתהליך הורגש גם בבוסה נובה). הפער הוא בין פרנק בלאק, הגיטריסט והזמר, לבין קים דיל, הבסיסטית וזמרת (לרוב מלווה). אותו הניגוד, שהורגש במספר אזורים מוסיקליים - בין אם במאבקי הבאס-גיטרה, בין אם בפופיות ששולבה תמיד ברוק ובין אם בקולות עצמם, שתמיד הופיעו בדיסוננס ויצרו סוג חדש של תחושה והנאה, אותו הניגוד כמעט ונעדר לחלוטין מטרומפ לה מונד, בשל מיעוט ההשפעה שהיתה לקים דיל ביצירת האלבום (סכסוכים על רקע אמנותי ושאר זיבולי שכל).

אבל דווקא השוני של האלבום, העובדה שהוא גונב יותר לכיוון הPאנק, יצרו סוג חדש של טירוף ועניין, נתנו פרשנות חדשה לביזאריות הפיקסיזית, האירו מחדש את הנקודות בהן הפיקסיז הם להקה סוחפת יותר מכל דבר אחר. האלבום אחיד ברמתו, כמעט לכל אורכו, עם שתי פנינים מיוחדות, שהן ''Subbacultcha'' - שיר אפל, כמעט גותי, כאשר גותיקה בפרשנות פיקסיזית היא סקסית בטירוף, ו''Head On'' - ביצוע לשיר של Jesus and Mary Chain, חידוש, שאני לא הראשון שטוען לגביו ש''ככה השיר צריך היה להשמע מלכתחילה''.

אני לא יודע אם זאת הנאיביות המקסימה שיש במוסיקה, נאיביות שמביאה להתעלמות מקונבנציות, לא באופן מתריס, אלא כאילו הכריזו - ''זאת הדרך היחידה בה אנחנו יודעים ליצור'', או אולי זאת העקשנות לשים דגש על החריג עד אווילי (המנון מטופש שחוזר על עצמו בשיר ''Jefrey'' - ''with one f, jefrey with one f''...), אבל סך כל המרכיבים של האלבום הזה, שהוא בעיני, למרות הכל, הפיקסיזיות (מילה שצריכה כבר להכנס למילון) בהתגלמותה הצרופה ביותר, הפכו אותו לאלבום האהוב עלי בכל הזמנים.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Grunge | Punk | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©