הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
קרח תשע :: תחילתם של החיים הנכונים
NMC, 1997    [אלבום]
דרגו מאחת עד עשר: אם הייתי אומר לכם שבהוד השרון צמח היורש של ג'רוויס קוקר, עד כמה הייתם מופתעים? לו אמרתי לכם שריצ'ארד אוקס המקומי ניגן ברוקדים עצמאות ובהרכב של אספ אמדורסקי, מה הייתה התגובה שלכם?
מאת: אנגלופיל בתאריך 01/04/10

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
ani difranco
dilate
queens of the
stone age

queens of the
stone age
lenses
short cuts
wishville
wishville
e.p.
john
frusciante

niandra lades
& usually
just a
t-shirt
bruce
springsteen

born to run
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

בורנמאות' פינת בוגרשוב
רוצים גם?
דרגו מאחת עד עשר: אם הייתי אומר לכם שבהוד השרון צמח היורש של ג'רוויס קוקר, עד כמה הייתם מופתעים? לו אמרתי לכם שריצ'ארד אוקס המקומי ניגן ברוקדים עצמאות ובהרכב של אספ אמדורסקי, מה הייתה התגובה שלכם? ובכן, זה מה שאני עומד לומר לכם כאן ועכשיו. ידוע שהמוזיקה הישראלית בסך הכל מחקה, ובאיחור לא אופנתי, מגמות מוזיקליות מארה''ב ואירופה – אי אפשר לשמוע את שילה פרבר מבלי לחשוב על פי ג'יי המלכה, בתור דוגמא קלה - אבל נדיר מאוד למצוא להקה שהצליחה, בלי חיקויים ובזמן אמת, לעלות על הגל המוזיקאלי ולתרגם אותו לעברית. אני מדבר כאן על קרח 9.

כולם כאן יודעים עד כמה אני לא מסמפת את המוזיקה הישראלית, ובכל זאת אני חייב לתת את הקרדיט, אך קודם אתן אותו לברט אנדרסון – הוא ידע עם מי לחלוק את הבמה, אז בתשעים ושבע, והיה לו האינטגריטי בכדי לחלוק אותה עם אמן שווה ערך אליו, ולא לבחור סתם במופע חימום של הרכב ישראלי שזקוק נואשות לקרש קפיצה ולקהל, סטייל ''גם אני רוצה שרמי קליינשטיין לחמם את רוד סטיוארט'' של היום. אני מסתכל על נעם רותם של אז, לפני שהוא בחר כגיבורים מוזיקאליים את לו ריד וג'וני קאש (כך מספרים לי) ורואה את בו את אנדרסון עם טוויסט ג'רוויסי מקפיץ: אותה תנועה חתולית על הבמה, אותה קפיציות מתכתית בשירה, אותו הבריט בפופ. לצידו עמד על הבמה הברנרד באטלר שלו, אוהד קוסקי, וביחד הם יכלו לכבוש ולשנות את פני המוזיקה המקומית, להחזיר את המנדט אם תרצו (''אם תרצו''... ), לולא היו דומים כה דומים אל המקור הלונדוני ומתפרקים, אבל אני מקדים את המאוחר.

ב-1997 יצא אלבום הבכורה שלהם, מתוך שניים בסך הכל, שנשא את השם ''תחילתם של החיים הנכונים''. לדעתי, מדובר היה כאן לא רק בחיים הנכונים של קוסקי, רותם והאחרים, אלא גם בחיים נכונים יותר לנו, הקהל הישראלי. ''סרטים'', הלהיט הראשון שלהם, שואב את כל העוצמה שבו מהרוח שהורגשה אז במועדונים בבורנמאות', והוא מושפע בבירור עם''Animal Nitrate'' כבר מסולו הפתיחה, שכולו נוטף סקסאפיל של נעורים אבודים ומסוממים בשרון (ואפילו נעם רותם שר שם בעצמו שהו ''קם ולוקח סם'', אך ממהר לסייג זאת ב''אותך בתוך תיבה'', שזה דבר טוב, כי אני מתנגד מכל בכל לשימוש בחומרים ''פסיכדליים'' לצורך ''שיפור'' האמנות ). המשך השיר מתכתב ישירות עם Filmstar מתוך Coming Up שיצא בשנה הקודמת, כאשר רותם שר ''ניפגש בהוליווד ואת תהיי כוכבת''. אני אוהב מסרים אינטרטקסטואליים כאלו, שקורצים למקור וממשיכים את הסיפור היכן שזה נפסק. אני, כידוע, אוהב להרגיש שאמנים לא רק כותבים את הטקסטים שלהם בעצמם (מה שהופך את האמנות שלהם אוטומטית ליותר טובה) אלא גם משקיעים בכך מחשבה, כמו שהשקיעו רותם וקוסקי.


פארקלייף, אחד לאחד



הדמיון לא נעצר כאן: בלהיט השני מהאלבום, ''איתו לנצח'', רותם מעז ללכת מכפי שסווייד העזו לעשות ב ''The Drowners'' ולהקליט שיר שלם שמדבר מופרשות על אהבה של גבר לגבר, ובדומה לכוכבי בריטפופ אחרים, כמו קוקר ובריאן מולוקו, גם הוא אינו חושש לשדר תדמית מינית לא ברורה, כשבמדינה לא מתקדמת כמו ישראל זה דורש אומץ ממש. כל זה היה יכול להיות מניפסט מעייף בסגנון הימים הרעים של המאניק סטריט פריצ'רז, אם לא היה כאן הלחן המשמח שגורם לי לשעוט ברחבי הבית בשאגה ולרקוד כאילו הודיעו לי עכשיו שביונסה הכריזה שהיא פורשת מתעשיית המוזיקה.

אם הייתי כותב ביקורת בתור דודי, בודאי בשלב הזה הייתי אומר שהסינגלים של האלבום הם נחמדים והשאר שווה לטוסיק. למרבה המזל בתור מי שמאמין ששווה להשקיע במוזיקה שאתה אוהב כמעט כמו הייתה בת זוגתך, שמעתי את הדיסק לפחות 10 פעמים לפני שניגשתי לכתוב את הביקורת שאתם קוראים בה עכשיו (למה עשר? לא הגיע הזמן לשנות? אני ממש לא מבין מי קבע את המספר השרירותי הזה), אני יכול לבשר בגאווה שהדיסק הזה הוא הרבה יותר מכך, והוא מלא שירים שמייצגים את הרוח של ישראל, שנות התשעים – מ''המפלגה של הנמוכים'' שמדבר על בני נוער חסרי תקווה, כמו זבל ברחובות (עוד מישהו כאן חושב על Trash? או אולי אפילו על Common people שמדבר על המעמד הנמוך), דרך ''מריצים'', אשר דימויים מאו.קיי קומפיוטר מהדהדים במפורש במילותיו(''אל תשאל אותי למה, היה לי עצב פעם, אני מאבד את זה''), ו''רחל'', שאני לא מצליח להחליט אם הוא קרוב ברוחו יותר אל ''Fitter Happier'' או ל-''No Surprises'' כשהוא מדבר על השלמה שקטה עם חיים קטנים וקרתניים (''שאיפות ואתגרים, עושים אנשים ממורמרים. ניסים לא יקרו לך, לכן עבוד קשה ותזדקן. מציאות לבחירתך, תחליט. אם אתה רוצה אותה הארמית'') ועד לסיום, ''החיים ביחד'', שבו רותם וקוסקי מודים שבסופו של דבר, אין כמו ישראל ואי אפשר להחליף אותה בריקנות של חיים ''שם'' (באנגליה, כמובן...), ואני כמעט כמעט כמעט מאמין להם שזה יכול להיות נכון, אולי.

תאהבו או תשנאו, קרח 9 היא כנראה הייצוג הטוב ביותר של מוזיקה בריטית שקמה בישראל, לא גילטי פלז'ר ולא נעליים. בהמשך הדרך הם קצת נטשו את הבריטפופ לכיוונים יותר ''פסיכדליים'' (שוב המילה הזאת...) ולא הייתי מעז להשוות את נעם רותם אם ת'ום יורק – בכל זאת יש גבול – אבל אין לי ספק שמדובר ביותר מנציגים מקומיים ראויים, סווייד פינת שינקין, אלא בלהקה שהתפרקה באופן טראגי טרם זמנה.

שתף
אלבומים קשורים:
suede :: a new morning ||| blur :: parklife |||

אמנים קשורים:
blur || אסף אמדורסקי || suede || נעם רותם || 

סגנונות נוספים:
Brit Pop | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©