הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
the moody blues :: to our children's children's children
Polydor, 1969    [אלבום]
יש לי מין סברה מטומטמת שכזו, לפיה אבא שלי הפסיק להתעניין במוזיקה בערך בזמן שנולדתי. הסברה הזו מטופשת כמעט כמו הנחת הילדות שלי, לפיה אין טעם שאכיר מוזיקה שנוצרה לפני שנת הולדתי, מכיוון שאין סיכוי שהיא עשויה לעניין אותי, אך יש לה איזושהי מידה של ביסוס
מאת: אופק בתאריך 14/05/10

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
the
astroglides

fondling
with...
valensia
gaia
john mayer
room for
squares
r.e.m
automatic for
the people
metric
fantasies
anita lane
dirty pearl
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 0 (0 מדרגים)

והגדת לבנך   מתוך פרוייקט שורשים
רוצים גם?
יש לי מין סברה מטומטמת שכזו, לפיה אבא שלי הפסיק להתעניין במוזיקה בערך בזמן שנולדתי. הסברה הזו מטופשת כמעט כמו הנחת הילדות שלי, לפיה אין טעם שאכיר מוזיקה שנוצרה לפני שנת הולדתי, מכיוון שאין סיכוי שהיא עשויה לעניין אותי, אך יש לה איזושהי מידה של ביסוס. אחרי הכל, אני לא חושב שמי מאיתנו ימשיך לנבור בפיצ'פורק וללכת לערבים של מונוקרייב באותה התדירות שאפיינה אותו בטרם שהביא צאצאים לעולם, וזאת מחמת ההיגיון בלבד. בכל זאת, היו אי אלו הבלחות – צפייה רפטטיבית בהופעת קאמבק של טינה טרנר על קלטת וידאו שחוקה (הפעם הראשונה שבה נחשפתי לדייויד בואי!), סימפתיה כללית לדייר סטרייטס ומור''קים מהופעה של פרינס בפריז – כל אלו העידו על כך שהסקרנות לא הוכחדה כליל. לקראת סוף שנות השמונים אף הצטייד אבי במערכת סטריאו משוכלל-בה-אין-לגעת, שהוצבה במזנון הסלון בו-אין-להיכנס. באותו זמן, התברר לי שנים לאחר מכן, החלה מן התקפת רימאסטרים של אלבומי מופת מפורמט של תקליט לדיסק, ופאפא מיהר לרכוש עותקים של היצירות החביבות עליו בטרם ייכחד הויניל. מיותר לציין כי קרן לייזר לא שזפה את רובם, ולבסוף החלטתי אני באקט של מרדנות לבזוז את ספרייתו, בעיקר כי נמאס לי לחרוש על אותו הדיסק של REM ועל שני האחרים של גרין דיי.

עכשיו, אני יודע שיש הרבה טיעונים טכניים לפיהם הויניל עליון על פני הפורמאט הדיגיטאלי, הן באיכות השמע והן ביכולת השרידות, אבל אומר לכם מה הופך לדעתי את התקליטים לטובים יותר – העטיפות שלהם יותר גדולות, וזה הרבה יותר מגניב! באמת – חפשו פעם תקליט של אחד היצירות המרכזיות באוסף שלכם ותיווכחו בעצמכם עד כמה הגודל קובע. קשה לי להפריז ברושם שנעשה עלי כשראיתי את העטיפות הללו, עם אסטתיקה וגוונים שונים מאוד מאלו שהכרתי אני מהמדפים הבולטים בחנויות הדיסקים, ומשהו בהם נראה מיושן אך גם מעורר כבוד, כאילו המוזיקה שבתקליטים האלו הרבה יותר מכובדת אך גם מופרעת ממה שהכרתי אני. שם אחד שחזר שוב ושוב בתקליטייה הזו, כמו גם בדיסקים, היה של המודי בלוז, והעטיפות שלהם הרשימו אותי יותר מהכל. הן סיפרו סיפור, או ניסו לתמצת מהלך חיים שלם בדרכן. גם השם שלהם הדהד בזיכרוני, ומצאתי במהירות סקצייה על שמם בדיסקיה, אותו הועלתי להעתיק אחר כבוד לחדרי.


עולה על הדיסק באיכות ובשרידות



אני לא חושב שזה יהיה מוגזם לטעון שכמה מהאלבומים הקלאסיים של המודי בלוז (בעיקר Days of The Future Past, In Search for The Lost Chord וזה הנוכחי) פתחו אותי לעולם חדש של צלילים ועזרו לי להתגבר על אשליית ה''לפני האייטיז = לא רלוונטי'' שלי. לרוב אנשים מציינים את החוויה הזו עם הביטלס, פינק פלויד או הדור'ז, ודווקא ביחס להרכב כמו המודי'ז, חרף הצלחתם המסחרית, אלבומיהם נותרים עלומים לקהל הרחב. ובכן, אני יכול לומר שכל אלו שציינתי אכן השפיעו עלי בתורם, אך המודי'ז שונים מהם באופן ניכר, מכיוון שלמרות שהם מתויגים כמי שיצרו מוזיקה פסיכדלית, או אפילו כמגדירים של הפרוגרסיב רוק עוד בטרם זה זכה לכינוי וביסוס של ממש. המודי בלוז, בדרכם, יצרו מוזיקה שהיא מאוד אופטימית ואוהבת אדם, בזמן שרבים אחרים כתבו משלים ופרודיות על החברה בת זמננו ותחלואיה, או שתיעדו הזיות סמים מוזרות. על אף שאי אפשר יהיה להאשים את המודי בלוז בפשטנות, דווקא אותן תכונות חיוביות שלהם הן אלו שגורמים להם להישמע כפחות רלוונטיים, וחבל שכך.

האלבום המדובר נחשב לאריך הנגן הרביעי של המודי'ז, כאשר הספירה מתחילה רשמית מ-Days פורץ הדרך, למרות שקדם לו אוסף של שירים מגלגולה הקודם של הלהקה, בו הוגדרה ככזו המנגנת רית'ם אנד בלוז בסגנון דומה לזה שהביא לפריצתם של הביטלז. מן ההרכב ההוא נתורו שלושה חברים – הקלידן מייק פינדר, החלילן ריי תומאס והמתופף גראם (Graeme) אדג', כאשר לליין אפ הקלאסי שלהם נוספו הבסיסט ג'ון לודג' ומי שנחשב כנראה לדמות המוכרת ול''יצרן הלהיטים'' של הלהקה, הגיטריסט ג'סטין הייווארד. את אפקט ההפתעה של האלבום הראשון, בו ניגנו עם ה- London Festival Orchestra יצירה שאמורה לייצג את יומו של בן האנוש הממוצע (ומקבילה גם למסלול חייו), כבר לא היה ניתן לשחזר, אך כעת החליפה עבודת האולפן את תפקיד התזמורת, והלהקה שקדה על יצירת אלבומים בעלי מבנה יותר ''רוקיסטי'' מבלי לוותר על ההתנסות, העושר והשמירה על קונספט כללי ורופף יחסית.

הנושא של האלבום הזה, בגדול, מתקשר למסעות האדם בחלל, והוא הוקלט בשנה בה האדם (אלא אם כן משקרים לנו...) הלך לראשונה על פני הירח. הרצועה הראשונה, Higher and Higher, נפתחת בשאגה של מנועי רקטת חלל הנשמעים לאורך הדקה הראשונה של השיר, מלווים בהרמוניות שמצביעות על אוטופיה אפשרית, ומשם השיר עובר לדהרה קדימה במסגרת רוק אן רול שגרתית יותר על רקע הדקלום של פינדר למילותיו של אדג', שקושרות בין מתת האש של פרומותאוס (המתקשר עם ראשית התבונה האנושית) להישגים החדשים, שבהם האדם המרקיע לשחקים משיג את ערכו ומטרתו האמיתיים. פינדר נשמע יותר כמו קריין חדשות מכובד מאשר היפי הוזה, ועם כל התמימות שבו, אותי השיר הזה מצליח להלהיב.


גם הוא הלך על הירח?



שני קטעים באלבום מקבלים ''חזרות'' בשלבים שונים. הראשון הוא Eyes of a Child, שכתב לודג', שבחלקו הראשון וההרמוני מתקשר במידה מסוימת לפתיחת Days of The Future Past הממשיל התעוררות ללידה. הילד והבוגר כאן אינם נפרדים, ובניגוד לשיר הקודם יש כאן דגש על חיבור עם העולם ולא על כיבושו (עצם העובדה שכל חברי הלהקה לקחו חלק בכתיבת והלחנת השירים יצרה מן גיוון ואפשרה לשלב תפישות שונות), אך החלק השני של השיר ((הרצועה הרביעית) הוא קצבי הרבה יותר ומזכיר דווקא את שיר הפתיחה. הקטע השני הוא I Never Thought I'd Live to be a Hundred (כשבחלק השני מוחלף ה'מאה' ב'מיליון') שמנוגן ומושר כולו בידי ג'סטין הייווארד. בשלב הזה, קונצפט המסע אינו רק החוצה מתוך כדה''א, אלא גם פנימה אל תוך האדם, ואולי אפילו בין גלגולי חיים שונים. נראה שאלו האסטרונומיה המודרנית, הפסיכולוגיה, הטכנולוגיה (בעיקר זו שקשורה לנגינה, הקלטה ולתחבורה) ו... כן, גם הפרמקולוגיה, כולם משולבים יחדיו במין מסר שנושאו הוא אינסוף ואחדות. למזלם, למודי'ז היה לא מעט חן וכנות בכדי לחפות על היומרה.

Gypsy, אחד השירים הבולטים באלבום, הוא שיר מתעתע מאוד. משמיעה ראשונית אפשר לחשוב שמדובר בשיר על בדידות, מה שעשוי בהקשר הכללי הרומנטי להישמע כמו שירו של אדם שהקריב את השתייכותו למקום ולאחרים תמורת אותנטיות, וביחד עם הקטע הבא אחריו, Eternity Road, האלבום מקבל כיוון יותר מהורהר. אך אם מנסים להבין את המילים בהקשר של הקונספט של האלבום, אפשר להבין שמדובר באדם אבוד בחלל:

''A gypsy of a strange and distant time
Traveling in panic all direction blind
Aching for the warmth of a burning sun
Freezing in the emptiness of where he'd come from
Left without a hope of coming home''

למרות הדימוי המפחיד הזה, מבחינה מוזיקאלית ותמית אין כאן איזו מקבילה לסיפורי מייג'ור תום, ואני חושב שזהו סגנון הכתיבה ואופן הנגינה של הייווארד שהופך את השיר הזה לרומנטי ומושך לשמיעה, ונראה שלמרות נקודת המוצא של המסע בכלל, באלבום הזה המודי בלוז כיוונו לכלל ההתפתחות האנושית, שמצריכה עמידה מול אי ודאות. מעניין לראות בין השורות את המסר כי למרות האופטימיות שבמסעות הגדולים, מן הראוי שהאדם ישמור על חיבור עם המקום שממנו הוא מגיע.

שני שירים מנוגדים ומשלימים הם העשירי והאחד עשר. Candle of Life שכתב לודג' הוא בלדה שמקוננת על כך שחיי אנוש הם קצרים, ועל כן עדיף להעביר אותם מתוך תחושת אהבה לעולם ולזולת. Sun is Still Shining של פינדר, המלווה בסיטאר וטמבורין, מדבר מנקודת מבט אופטימית, מפריד בין הגוף לעצמיות ומציג את שתי האפשרויות הקוסמות כל אחת בדרכה להמשיך במסעות או להישאר ''בעולם'' ו''להמשיך לשחק''. I Never Thought I'd Live to be a Million המדובר מגיע לאחר מכן ונמשך, באופן אירוני, מעט יותר מחצי דקה. אני עדיין לא בתוך לגבי המשמעות של הדבר, ויש לי יותר מרעיון אחד.

האלבום הזה הוא לא הטוב ביותר של המודי בלוז, והוא גם כנראה לא אחד מהאלבומים האהובים עלי ביותר, ובכל זאת אני חוזר אליו לא מעט. תמיד נחמד לי לדעת שאני יכול לחזור אליו, או אפילו לשמוע אותו בהפוגות בין האזנה למוזיקה יותר כבדה, אלימה או צינית. עד היום אני לא בטוח עד כמה ניתן להתייחס למסרים שלו ברצינות, אבל אני שומע מסרים דומים במקומות שאני בוחר להגיע אליהם, ואני מוצא הרבה שלווה והנעה באופטימיות הזו.לא יודע אם אני אעביר את האלבום הזה הלאה לילדי, אם וכאשר, אבל עכשיו, בזמן שאני מסיים את הביקורת הזו אני נזכר שמוקדם יותר הערב לקחתי חניך שלי לתצפית כוכבים בפלנטריום. הנה דרך מעניינת לקשור ביחד קצוות...

שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:
peter gabriel || jethro tull || deep purple || paul mccartney || 

סגנונות נוספים:
Pop/Rock | Blues | Psychedelic Rock | Experimental Rock | Progressive Rock | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©