הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
pixies :: doolittle
4ad, 1989    [אלבום]
הפיקסיז ביטלו, הביקורת עולה. קבלו את הסקירה המחודשת של Doolittle
מאת: אופק בתאריך 04/06/10

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
מיכל קהן
מיכל קהן
the dresden
dolls

the dresden
dolls
cat power
you are free
iron maiden
the number of
the beast
richard
hawley

cole\'s
corner
black rebel
motorcycle
club

black rebel
motorcycle
club
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 10    דירוג הגולשים: 9.5 (4 מדרגים)

קיצור תולדות הכל
רוצים גם?
הרגע שבו גיליתי את הפיקסיז, לפני 12 שנים בערך, היה רגע די עצוב מבחינתי. זה אולי דבר די מוזר לומר בקשר לאלבום שהתאהבתי בו משמיעה ראשונה, כזה שהיה ברור שהאימפקט שלו עלי יישאר לתקופה ארוכה, ואולי בעצם לתמיד. כבר מההאזנה הראשונה היה ברור לי שמדובר באלבום מושלם – לא ''מושלם'' במובן של סרג'נט פפר או אלבומי המופת של פינק פלויד, אלא מושלם ''אחר''. למרבה הצער, יחד עם הידיעה הזו התגנבה אחת אחרת, והיא שאת ההזדמנות לעקוב אחרי הגדולה של ההרכב הזה כבר פספסתי, למרות שאת אותו הדבר יכולתי לומר באותה המידה גם על הביטלס, מן הסתם. אולי לראשונה בחיי הרגשתי שנולדתי ''מאוחר מדי'', וזו לא האחרונה שהתחושה הזו ליוותה אותי.

בניגוד לביטלס, למשל, הפיקסיז לא היו מחוברים למיתולוגיה שלא היה לי כל סיכוי להרגיש חלק ממנה. הפיקסיז היו בני זמני, הרעש והתקשקשויות שלהם ביטאו בדרך-לא-דרך את מה שאני רציתי להרגיש, ואת זה ידעתי גם כשתשעים אחוז מהזמן לא היה לי מושג למה לעזאזל בלאק פרנסיס מתכוון בכתיבה שלו. ושלא כמו ממשיכי דרכם, נירוונה ורדיוהד, המוזיקה שלהם לא תווכה עבורי מצד איש. באופן אירוני, עצם העובדה שלפיקסיז היו ממשיכי דרך מצוינים רק הדגישה עוד יותר את חד פעמיותם – לאף אחד לא היו הריפים המדויקים והקליטים של ג'ואי סנטיאגו, הנון-שלנטיות (מילה שקודמת לקוליות, לדעתי) של קים דיל או את יכולת הצרחה המופלאה של פרנסיס. ציינתי מקודם כי מדובר באלבום מושלם, ואין שום פרמטר לפיו אני יכול לגבות הצהרה זו . אין בדוליטל עבודת אולפן פורצת דרך, לחנים סבוכים או וירטואוזיות ביצועית, לא. את היות האלבום הזה מושלם תופשים באופן שונה, אינסטינקטיבי הרבה יותר – זה בא לידי ביטוי באורכם המדויק של השירים, בהצלחה לשמור עליהם מוכרים וחדשניים בו בזמן ובעיקר ביכולת של האלבום להותיר את המאזין לו חסר נשימה מתחילתו ועד סופו.


מושלם. גם הם הושפעו...



לאלבום הזה הגעתי, אם לומר את האמת (וכנראה כמו רבים אחרים), דרך Hey - כנראה שביל הגישה המהיר והקל ביותר, וכנראה גם שיר הזיונים הגדול ביותר שנכתב אי פעם (הו, צדק פואטי, על ידי חבורה של אנשים לא מושכים בעליל). יחד עם זאת, התגלה ששירים רבים מתוכו היו מוכרים לי – Here Comes Your Man כמובן, וגם Wave of Mutilation, שגרסתו האיטית יותר זכורה מ''רדיו חזק''. אפילו את השניות הראשונות של Debaser זיהיתי מתוך פרומו כלשהו בכבלים. אך תחושת הלם של ממש התגלתה כתוצאה מזיהוי השפעות עקיפות של שירי האלבום על תחומים מוכרים אחרים – הציטוט של Monkey Goes to Heaven בשיר Water, Fire, Burn של הבלאדהאונד גנג, למשל, או הבחירה בבית השני של Tame כ''שיר הפתיחה'' של ''מדור הייעוץ המיני'' בסטיות של פינגווינים ז''ל. כל אלה (כולל הדוגמאות הטיפשיות האחרונות) רק תרמו להרגשה הקיימת עד היום, שאת ההשפעה הגדולה באמת של דוליטל כבר לא אחווה לעולם. אני כבר לא אגלה כבר אלבום אולפן חדש שלהם בחנויות, או אקרא ראיון מרתק במגזין מוזיקה כלשהו. אפילו האפשרות לקום בבוקר, לשים את Debaser בדיסקמן ולהגיע לבית הספר רוטט ומודלק פספסתי. נדמה לי שאותו הרגע היה גם רגע של גילוי שישנם דברים שאינם ניתנים לשחזור, וזו אחת הידיעות שהופכות את היותך חובב מוזיקה לדבר שעשוי לתסכל, אפילו מאוד.

וזה מה שהפריע יותר מהכל, עצם הידיעה שאחרי שנים של תחושה לפיה אני שומע רוק מדיום-רר (להקת ה''רוק'' האהובה עלי במשך רוב 97' הייתה הפרודיג'י, תאמינו או לא) הגיעה התזכורת הזו שכמו אמרה לי ''כן, פעם, לא כל כך מזמן, המוזיקה הייתה באמת טובה יותר''. ומהו הסוד שהפיקסיז פיצחו? מה מביא חבורה של אנשים מוכשרים-אבל-לא-ממש-ממש-מוכשרים ומתוסבכים במובן הלא-סקסי בעליל להביא לעולם יצירת מופת שכזו? התשובה שלי היא, שהם לא ניסו להמציא שום גלגל. הם לקחו את הגלגל, שברו אותו, הדביקו אותו ונתנו לו להסתובב בהקפות אליפטיות, מקרטע שוב ושוב עד שהוא נוחת על צידו בחבטה. ובחזרה לדימויים מוזיקאלים – הנוסחאות שהפיקסיז השתמשו בהן היו שבלוניות, הקטעים קצרים מאוד, הסגנונות שהלהקה משתמשת בהם מוכרים ושבלוניים אף הם – פאנק ישיר ופשוט, סרף ווסטרן-אנד-קאנטרי. הפיקסיז היו להקה אנטי-אומנותית ואנטי-מסחרית שהצליחה בדרכה, בסופו של דבר, להיות מקורית, מטלטלת ולגעת בהמונים. הטאצ' שלהם לאותם הסגנונות גרם להקצנתם, לפרקים על סף הפארודיה, מבלי לפרוץ לחלוטין מתוך המסגרות שמגדירות אותם.

הדוגמא הקלאסית היא Here Comes Your Man הקליל. בלאק פרנסיס מטעין את השיר שלו במלל שמעורר אסוציאציות על אסון ומוות, והוא גם אינו ביץ' בוי. כאן באה לידי ביטוי היכולת שלו לעשות מחווה מוזיקאלית למקום שבו גדל, לאמץ סגנון לרגע, ''לכער'' אותו מעט ולהעניק לו חיים חדשים ומסעירים. La La Love You מתמצת בתורו את כל מה שצריך לדעת על רוק נ' רול קיטשי ונמצא רק תמיד פסיעה אחת מנפילה לאותה הקיטשיות המוחלטת. בשיר הזה אין לעג, רק אהבה לאומנות כתיבת שירי האהבה. There Goes My Gun ו-Silver הם כנראה קיצור תולדות האמריקנה עבור הסולדים ממנה, עם כדורי בשר מעל, שמתובלים בהרבה צ'ילי.


דוליטל אחר



Doolittle הוא ניצחון של הפיקסיז בכל החזיתות – יש בו ריבוי ז'אנרים ואחדות סגנונית; יש בו הומור וטירוף אישיים שמרוסנים במינימום ההכרחי; הוא מלא בהקשרים וחף מאינטלקטואליות; הוא ליבידיאני לחלוטין למרות שהתמות הכי חזקות בו הן ההרס והמוות ; הוא זריקת אדרנלין שמעוררת אותך גם לחשוב על... ובכן, על הפיקסיז יותר מהכל. זאת מכיוון שלמרות הרפרנסים שבו לסיפורי תנ''ך, למערבונים, לסוריאליזם ולתרבות הפופ בכלל, הוא מייצג, או נכון יותר לומר משקף, את העולם הפסיכוטי של יוצריו. נהוג להתווכח איזה אלבום של הפיקסיז הוא הטוב יותר, זה או Surfer Rosa, ולי ברור לגמרי שדוליטל הוא המנצח הגדול. דווקא כי הוא מהוקצע יותר, מכיל יותר להיטים, הוא חשוב יותר, כי זוהי ה''אלטרנטיביות'' האמיתית - לעשות את אותם הדברים ולפנות לאותה קבוצת אנשים, אך לעשות זאת לגמרי בדרך שלך.

בעוד מספר ימים (תיקון - כבר לא) אראה את הפיקסיז מופיעים בישראל, ואם הייתם אומרים לי את זה לפני 10 שנים לא הייתי מאמין לכך. אני יודע ש''זה לא אותו דבר'' ושהם עושים את זה בשביל הכסף לפני כל דבר אחר. ובכל זאת – האם פעם זה היה שונה בהרבה? הרי חברי הלהקה אף פעם לא הסתדרו יותר מדי טוב זה עם זה, ההופעות שלהם לא היו מעולם ספקטקלים, ועכשיו הם אפילו נראים מוזרים מתמיד. אני יודע שבסופו של דבר אזכה לחוות ביחד עם אלפי ישראלים את התחושה שהמוזיקה הזו, בלי להגזים, שינתה להם את החיים, או לפחות את היחס שלהם לאומנות. זה כל מה שיכולתי לייחל לו, וגם בלי הערך המוסף הזה – אתם מכירים עוד אסופת שירים כל כך מושלמת?

מוסף לימים הנוראים

ביקורת זו הוספה למאגר הביקורות בבוקרו של היום בו הפיקסיז החליטו על ביטול הופעתם בישראל, והתכנון המקורי היה להעלותה כשלושה ימים לפני התאריך בו ההופעה הייתה אמורה להתקיים. אחרי לבטים, הוחלט להעלות אותה לעמוד הראשי בצירוף תוספת זו, ובתקווה שהיא תצליח לעודד דיון לא רק על הביטול, אלא גם על טיב היצירה. המועד הרגיש ידוע, במידה ויתפתח דיון בעניין, דבר שאני מקווה לו, לא אתנגד ואף אשמח אם תהינה כאן תגובות אמוציונאליות לגבי החדשות הרעות, אך בבקשה - בואו נכבד זה את דעתו של זה. כרגע אחת הלהקות האהובות על רובנו ביטלה את הגעתה מס' ימים לפני התאריך שהמתוכנן, ואימרה כמו "זה רק מופע" עשויה להיתפש כמזלזל הן ברגשות המעריצים והן באהבת המוזיקה שבשמה האתר פועל. אגב, כאקט סמלי, הוחלט גם להסיר את הוידאוקליפ בתחתית הביקורת, כנראה שזה מתאים יותר לשקט המעציב.

כעת, נותר לי לחשוב ביני לבין עצמי האם באמת המנעות נחשבת לפעולה בפני עצמה. האם למרות הכעס, העלבון והכאב מן הביטול, ישנו איזה לקח מאוחר ומפתיע שאני מקבל כאן מהפיקסיז, משהו שנוגע למה שראוי ונכון. מבלי להיכנס לעסקנות פוליטית (אולי אנחנו כן צריכים כבר לעשות את זה) - לו ההופעה לא בוטלה, האם לא היה מתקיימת בנו בכל זאת התחושה שאולי זה "לא בסדר" שאנחנו מתנהגים כרגיל בתקופה זו? האם אנחנו יכולים בלב שלם להתנהג כמדינה ככל המדינות? כן, זה עצוב; כן זה מעצבן בטירוף; אבל אולי באמת אין לנו זכות להתנהג כאילו לקחו מאיתנו את אחת הזכויות הבסיסיות שלנו, ותהיה האהבה למוזיקה בסיסית ככל שתהיה. את הדיסקים של הפיקסיז אני כבר לא אזרוק, ואף אחד לא יישכנע אותי שהמוזיקה שלהם נעדרת איכות, כמו שהרפלקס הפטריוטי לפעמים מכתיב לנו. הק, אם אהיה בחו"ל ומופע של הפיקסיז יזדמן לי, בודאי ארוץ אליו. אבל זה כבר לא יהיה אותו הדבר. שלמות שלמות, אפילו במוזיקה הזו, האאוטסיידרית, הפסיכוטית והמבריקה, ידיים רעות נגעו.
שתף
אלבומים קשורים:
pixies :: trompe le monde ||| pixies :: surfer rosa ||| nirvana :: nevermind |||

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Grunge | Punk | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©