זה תמרור שמורה לכם שהכנות משתלמת, שיש רווח גדול בעבודה ע''פ האינסטינקטים, ושאם בוער לכם מספיק בבטן, אז גם אם אתם מהנדסי מזון פולנים במשבר גיל הארבעים ללא כל מושג במוסיקה, עדיין תוכלו לעשות את האלבום העברי הטוב של כל הזמנים
לא חסרים אלבומים שתופסים אותך בראש, גם כאלה שתופסים אותך בביצים יש די והותר והאתר הזה מוכיח שרב מספרם של אלה שתופסים אותך בלב. ואין פה סוד או תגלית מזעזעת. ברם, די נדיר למצוא אלבום שתופס אותך באישיות, שנעשה החבר הכי טוב שלך, שהבנאדם והאלבום מפתחים ביניהם מערכת היכרות אינטימית ומסורה, שהבנאדם מרגיש שרק האלבום הזה יבין לליבו וגם האלבום שמח למצוא עצמו סוף סוף במחיצת מישהו שיבין אותו.
כן, על זה אני מדבר פה - על פיסת אנושיות וחום בעולם קר ואכזר, על חתיכת כנות גולמית במציאות בה משקרים לכם מכל כיוון. אני מדבר פה על אלבום שכל האזנה לו היא סוג של שיעור לחיים, על אלבום שגם עכשיו - אחרי מאות ואולי אלפי סיבובים אצלי במערכת, אני עדיין חייב לקחת ממנו שאכטה מפעם לפעם.
אנושיות, כנות וחום הם, באופן כללי, זאב טנא עבורי ו''חתול שחור'' זה זאב טנא בדרגות מקסימליות של זיכוך ואקספרסיביות. ללא גרם אחד של בולשיט או פוזה, ללא שום ניסיון לשחק אותה לפי חוקים כלשהם או לחפש קהל יעד, בלי להבין שיט במוסיקה, בלי לבזבז זמן מיותר על שטויות כמו הלחנה וחזרות, מספק פה טנא הצצה ממושכת ומפורטת בנפשו של אחד היוצרים המוטרפים ביותר בתולדות הרוק הישראלי, על כל ההומור המעוות, התובנות, הפחדים והכאב שיש שם.
חלק גדול מברי המזל שנחשפו ל''חתול שחור'' נוטים בד''כ להעריך בעיקר את האספקטים הקאלטיים שבו, ואפשר להבין אותם - שירים כמו ''מחומצנת'', ''גרמנים'', ''איה'' ושיר הנושא בולטים באי השגרתיות שלהם ולמה להכחיש, מספקים גם צחוקים בשפע. אבל כשמתעמקים קצת יותר בטקסטים מגלים ש''חתול שחור'' זה סוג של השלכה פסיכולוגית על פחדינו הגרועים ביותר; ש''גרמנים'' נוגע בפצעים הקולקטיביים שלנו באופן ישיר ובוטה כמו שאף אחד לא העז לעשות פה; מגלים את הזעקה הטהורה ב''אור'' ו''ברחובות הכרך'' ואת המחאה הנוקבת ב''עיצרו אותו'' ו''סוף למילים''.
זאב שחור
כששומעים את זאב טנא, מהנדס מזון בן ארבעים שבזמנו לא ידע לפרוט אפילו אקורד אחד בגיטרה, שואג את עצמו לדעת, כששומעים את הלהקה המצויינת (דרור נחום בתופים, אלון נדל בבס וסינגולדה בגיטרות ועוד כמה ניספחים) נכנסת לאולפן עם ארבע סקיצות ובלי חזרה אחת ועובדת בפורמט חופשי כמעט לגמרי, בנגינה אינסטינקטיבית ושירים שנרקמו בו ברגע, לפעמים (כמו במקרה של ''החיים הם בית ספר'') אפילו בטייק אחד, רגע אחרי שהם שמעו את המילים. כשמפנימים את העובדה שמדובר בעצם בג'אם מוקלט וקולטים את הכימיה ואת הכיף של טנא ולהקתו, מבינים את החד פעמיות המבורכת של האלבום הזה, את היתרון העצום בלעשות את הדברים בדרך המוזרה הזאת ואת זה שרק כך אפשר להשיג אלבום כל כך גולמי, כל כך טהור, כל כך אמיתי.
וכשמבינים את כל זה, מבינים ש''חתול שחור'' זה הרבה יותר מעוד חתיכת פלסטיק שמנפקת רעשים, זה חבר ומורה לחיים - סוג של תמרור שמורה לכם שהכנות משתלמת, שיש רווח גדול בעבודה ע''פ האינסטינקטים, ושאם בוער לכם מספיק בבטן, אז גם אם אתם מהנדסי מזון פולנים במשבר גיל הארבעים ללא כל מושג במוסיקה, עדיין תוכלו לעשות את האלבום העברי הטוב של כל הזמנים.
