אני אתחיל בגילוי נאות, במסגרת ההמלצות שאני כותב יצא לי לפרגן לא פעם ולא פעמיים לחברים שלי, אבל זה מעולם לא קרה בגלל שהם כאלו. יש לי רק שיקול אחד - אני כותב מתוך רצון להפיץ מוזיקה טובה. בתמצית, כל מה שאני כותב עליו, אני חורש ומכיר בעל-פה (ומי שראה אותי בהופעות, יודע שאני גם שר עם השיר. סליחה לשומעים המסכנים). על התייחסות למוזיקה שאני לא אוהב אני פשוט מוותר, ומשאיר רק חומר איכותי ומזוקק של הדברים שרצים לי באוזן. אולי זה גם מסביר למה אני מרגיש שאני כותב כמעט תמיד בהתלהבות - זה פשוט שאני באמת מתלהב ממה שאני שומע, ובאמת מביא לכאן כל מה שאני מתלהב ממנו.
אז למה אני כותב את זה עכשיו דווקא, מכל הפעמים שבהם יצא לי לפרגן לחברים? כי הפעם, כפי הנראה, רף ההתלהבות יוצב מחדש. פרודוקס הם בהחלט חברים שלי, אבל לאלבום הזה הייתי מפרגן גם אם נ'צי נצ' היה שוכב עם אחותי (דיר באלק, נאצ'...).
''אין לי פלטינה מחומשת, הטוב מבין חמשת האמסיז/ מחמש את האמסיז בנשק אוטומטי מטאפורי/ עשיתי מכולם נסורת/ אצלנו זאת מסורת''
טוב, שניה, אתן בכל זאת את התקציר למי שהצליח לפספס עד כה את ההרכב. פרודוקס מורכב מארבעה חברים: אריסטו, נצ'י נצ', צ'יצ'ו ושקל. שלושה אם סיז ומפיק, בהתאמה. אחרי שהוציאו מיקסטייפ דמו לפני כשנתיים, החלו לעבוד על אלבום בכורה בשם ''תחיית המתים'' שיצא ממש עכשיו. אז איך בכלל האלבום? אני מוכן לתת לכם את השורה התחתונה כבר עכשיו - אם לא תקנו את האלבום הזה מהר, תכו את עצמכם על שפיספסתם את אלבום ההיפ הופ הטוב ביותר שיצא מזה שנים, ואני מתכוון שנים.
לא מאמינים? טוב, אז מתברר שאני לא היחיד שחושב כך. מאז שיצא האלבום הוא זכה למילים חמות מכל אדם ששמע אותו, החל ב
סאבלימינל ועד לאחרון חובבי ההיפ הופ בארצנו הקטנה. רק לדוגמא, אייל פרידמן, הידוע בחוגים מסויימים כקוואמי, רשם עליו שהוא ''אחד מאלבומי הראפ המבריקים והמשובחים ביותר ששמעתי מאז שמישהו התחיל לעשות ראפ בשפה העברית'', ולהזכירכם, מדובר במישהו ששמע דבר או שניים בחייו.
אבל בואו רגע נתנתק מכל מה שמסביב, ונתמקד במה שפרודוקס עושים הכי טוב - מוזיקה. נכון, במקור ''תחיית המתים'' היה אמור להיות מיקסטייפ, אבל בפועל אין לזה שריד. מדובר באלבום מהודק לחלוטין, כולל את כל מה שאתם רוצים מאלבום, ויותר. למעשה, הבעיה היחידה שהצלחתי למצוא באלבום זה עודף הסקיטים, שלמרות שהם מפילים מצחוק (ברצינות. תכינו תחתונים כגיבוי), הם ממצים את עצמם אחרי כמה שמיעות. אבל גם אם מעיפים אותם החוצה, עדיין נשארתם עם כמעט שעה של מוזיקה שמתייצבת במהירות כקלאסיקה מיידית.
"ותפסיק לבכות על זה שאתה גר בפתח תקווה"
וזה לא שהם הלכו בדרך הקלה כדי לקבל הכרה והערכה שכזו, להיפך. הסגנון המוזיקלי הייחודי להם בא ממקומות אחרים לחלוטין מכל מה ששמעתם עד כה, שמתערבבים בטבעיות עם ההיסטוריה הקצרה-אך-מרשימה של ההיפ הופ בישראל. חברי פרודוקס חונכו היטב על ברכי הסצנה הישראלית לדורותיה, אבל ידעו לברור מתוכה את האנשים הנכונים לזכור, ויותר מכך, הם ידעו להציץ לבית הדודים, משפחת סאם הגדולה, וללמוד מילדיה המוצלחים ביותר.
הסגנון הכללי של פרודוקס הוא הארדקור היפ הופ, אבל זה גם הרבה יותר מזה. יש שם השפעות שנעות מארכיוני ההיפ הופ בישראל ועד ראגאמאפין, מהיפ הופ שורשי ועד מוזיקת עם פרסית, מברוקלין שנת 89' דרך קינגסטון 98', קפיצה קטנה לאיראן הישנה לקפה וסימפול ועד פתח תקווה 2010. אבל אתם יודעים מה הכי מעניין? זה עובד. זה עובד בקוליות ובאחידות ועם אנרגיה פסיכית, כפי שיעיד הסינגל ''סשנים בחדר''. איך? המון כשרון וכמות לא פחותה של הומור, מצרך נדרש בהארדקור היפ הופ בישראל. מה לעשות, כשאתם מדברים בטראק על שאתם הולכים לזיין למתחרים את הצורה ולנגב איתם את הכתמים, כדאי שתהיו גם מצחיקים. או מנתניה.
אבל פרודוקס מפתח תקווה. וכן, כל מי שהיה שם יותר מחצי שעה של פקק על ז'בוטינסקי ידע שזה פן מהותי באישיות ההרכב של פרודוקס. אני הבנתי את זה קצת אחרי ששמעתי את הסינגל הראשון מהאלבום – ''
איצ'י באן'' . את הטעימה הזו שמתי בנגן הנאמן שלי, והלכתי לעבודה, שבמקרה היתה באותו הזמן בפתח תקווה (כלומר, היא עדיין שם, פשוט אני כבר לא). צעדתי ברחובות פתח תקווה ,שומע את התופים האיימתנים של ''
איצ'י באן'' פוגשים בסימפול מתוך כנר על הגג, ופשוט נפל לי האסימון. המוזיקה הזו היא הארדקור פתח תקווה, היא קו 51 וסבתות רוסיות ובני עקיבא ופלאפל ארבע צבעים. כל זה מתערבב והופך להיות אחד האלבומים ההיפ הופ הכי ישראלים שיש, למרות שכאמור הוא מושפע מחו''ל כמעט באותה המידה (וכך, אגב, הוא גם נשמע ברמת ההפקה המרשימה).
אחד הדברים המעניינים באלבום, וכנראה אחד הצעדים החשובים ביותר שעשו פרודוקס, היה למצוא את שקל, המפיק של ההרכב. לפני כשנתיים, כשהם היו רק שלושה אם סיז, הוציא ההרכב מיקסטייפ דמו של מס' שירים. על אף הבוסריות, היה ניתן לשמוע כשרון, ממש יהלום בלתי מלוטש. אבל שני דברים בלטו מעל השאר. הראשון היה שנצ'י היה דומיננטי יותר מאריסטו וצ'יצ'ו, ולזה אתייחס אוטוטו, אבל הדבר השני שבלט היה ששום ביט לא היה מקורי. קצת קי אר אס, קצת נון פיקשן, והכל סבבה.
"ורק בארבע אנשים ההרכב הזה יכול לבטוח"
אז כדי לפתור את הבעיה הקטנה הזו, הם חיפשו מפיק, וממש במקרה מצאו את שקל, מפיק חולוני. ההפקות של שקל מתאימות לפרודוקס כמו זקן מדובלל לעופר שכטר. הביטים שלו מבוססי תופים וסימפולים, ובנויים בדיוק על הגדר העדינה הזו בין ביט שמושך תשומת לב לביט שגונב הצגה. אחד הדברים המעניינים הם ששקל מסמפל המון משירים פרסים, מוזיקה שגדל עליה, מה שנותן לביטים טעם הרבה יותר אותנטי מסתם עד קיק-סנר-סמפול. פצצות איראניות שכאלה לא מופיעות בחלומות הורודים ביותר של אחמדינג'ד.
וגם לנושא השני שבלט באותו מיקסטייפ מגיע התייחסות. קשה לי להאמין שיש מישהו שמכחיש שבזמנו, נצ'י נצ' היה האם סי הטוב והדומיננטי ביותר בפרודוקס. מעבר לעבודה הרבה שעשה בסצנת ההיפ הופ כמו גם ברגאיי, יש לו כריזמה על המיקרופון שקשה להתעלות עליה, בעיקר אם אתה שר אחרי בית שלו, בין אם זה חבר להרכב או אפילו וותיקים כצ'ולו ופישי. בכנות, כשחיכיתי לאלבום של פרודוקס חשבתי שאקבל את הנצ'י נצ' שאו. כמה טוב שטעיתי.
וזה לא שנצ'י הפך לפחות טוב. רק להיפך, אבל דווקא אתחיל בהפתעה הגדולה שלי, שהייתה העובדה שלכל אורך האלבום אריסטו עומד ברף הגבוה מאוד שהציב נצ'י, ולפעמים אפילו גונב בעצמו את ההצגה, וגם צ'יצ'ו, במעט הוורסים שנתן באלבום יחסית, שומר על הרמה הגבוהה שמיסדו שני חבריו, על רקע הביט שגם כך איתגר את כל השלושה. ככה זה עובד כשיש שיתוף פעולה פורה - כל אחד מזין את השני.
אבל נצ'י הוא עדיין הדמות המרכזית בהרכב. כמפיק בפועל, הוא זה שקבע את הסאונד המרכזי של האלבום, והוא עשה עבודה נפלאה. האלבום נשמע אחיד מאוד באווירה, וגם שירים שמשנים נושא או קצב מרגישים במקום. האלבום נע בין '' battle rhymes'' קלאסיים, משמע שירים מלאי הומור ופאן אבל עם פרצוף כועס, לשירים מעט יותר רציניים, שמדברים על איך זה להיות מוזיקאי שפועל בסגנון חסר אפיל מסחרי, או מדברים על נושאים אישיים כרגע משבר, והרבה דיבורים על חזון.
והחזון הוא מצרך חשוב באלבום, מהסוג שכל שיר ושיר נוטף ממנו. החזון של פרודוקס הוא הכלאה בין הרצון לחנך את הקהל למוזיקה טובה ולהיסטוריה שלה, והרצון למשוך את אותו קהל לעבר קבוצה שתוביל את המוזיקה הזו קדימה. החזון הזה מתבטא בהכל. הגישה הלא מתפשרת בנוגע לסטייל המוזיקלי. האורחים הרבים, ביניהם כמה פיסות מ''ארכיון ע''ש פיזדה לאם סיז'', והיתר מייצגים את המיטב של האם סיז שיש לישראל להציע כיום. וכל החזון הזה מתנקז לשני השירים שסוגרים את האלבום (ללא הסקיט+בונוס טראק).
השירים ''כולם אחרי'' ו''לא הצגתי'' הם הפנים הכי טובים של פרודוקס. הראשון מציג את המניפסט הבוטה והמדוייק של פרודוקס, כשהשני מדבר בדיוק על כל מה שעברו, ומה שהם עומדים לעבור כדי להגשים את אותו החזון, ואני חושב שבמידה רבה הם הגשימו את אותו חזון.
לכל דור קטן שעבר במסגרת הסצנה הקטנה הזו של ההיפ הופ היה אלבום שגרם להם לשמוע אותו, ולרצות לעשות ראפ בזכותו. כזה שגרם להם לשמוע ולהתאהב מחדש (או לראשונה) בהיפ הופ. זה אלבום שכזה. זה שבק ס', זה
סאבלימינל, זה מתוך הזוהמה, זה
פלד ואורטגה. זה אלבום שגורם לאם סיז להגיד – אני רוצה ליצור אלבום כזה. שגורם למאזינים להידבק ולרצות להכיר את הז'אנר הזה. זה מוזיקה מצוינת שעשויה בצורה אינטיליגנטית ועם חיוך, וזה מה שיעשה לכם טוב באוזן לעוד הרבה שנים. זה אלבום נפלא. וזו השורה התחתונה.
''ואני חלק ממיעוט שעד יהפוך לרוב''
