 רוצים גם? |
|
 |
אמנם אני ''צעיר'' מג'ניס ג'ופלין ב-49 שנים, אבל גם היום אני מוכה תדהמה, בדיוק כמו שהיו אחרים בשנות השישים, כשהיא פרצה לראשונה לתודעה ועשתה רוק זוהר ומלא בלוז, בהיותה בחורה לבנה, אמידה ובעלת חינוך טוב. אבל ג'ניס הייתה פשוט חייבת ללכת נגד הזרם. הו, כן, ג'ניס עשתה את הכל: מלעזוב את הבית לטובת חיי ההוללות, דרך ניסיונות מיניים לא קונבנציונליים, מופעים צפופי קהל אל מול מאות היפים מאושרים ועד הסוף שלה מעודף סמים בבית המלון, דבר שמאפיין את קיצם של לא מעט רוקיסטים בתקופתה.
ג'ופלין הייתה מהמאמינים שרק דגים מתים שוחים עם הזרם. היא סבלה מנידוי חברתי עקב דעותיה שלא תאמו את רוח התקופה, והיא אימצה לעצמה את תרבות הבלוז. היא הושפעה מאמנים כמו Leadbelly ו-Kris Kristofferson. ואותן ההשפעות נכנסו ישירות אל תוך המוזיקה של ג'ניס. באלבום האחרון שלה היא הציגה את מה שבעתיד ישפיע על כמעט כל אמן רוק שאי פעם קם, כמי שהייתה ממקימי הרוק, כשעוד קראו לו ''רוק'נ'רול'', ומהותו לקיחת הבלוז הטהור והענקת קצב, חיים, משהו שאפשר לרקוד לצליליו, אבל בלי לגרוע מיופיו או מטהרתו.
אם נסתכל על כל האלבום בצורה אובייקטיבית, הייתי אומר כי האלבום סובל מתסמונת הביטלס: שירים מעולים, בעלי פוטנציאל עצום להיות להיטים שיישארו בראש המצעדים במשך זמן רב, שמבוצעים באופן בינוני למדי, ואם הם היו מבוצעים אחרת, בידי נגנים אחרים, הם אכן היו מושלמים. התסמונת הזאת, שמביאה את המאזין לכדי מריטת עצביו, נותנת תחושה כי עוד כמה ימים בחדר ההקלטות היו עושים חסד עם האלבום. יש לשפצר אותו, לקצץ קצוות מפוצלים, לחדד טכניקות נגינה, ובאופן כללי, לקחת את הג'אם סשן בן 34 הדקות הזה ולעשותו מעט מקצועי יותר. בניגוד לצורה בה השירים נשמעים, אין ספק שהסאונד, הבאלאנס והמיקס (עכשיו זה הזמן המתאים להקליד בגוגל את שלושת המילים האחרונות בשביל להבין מה בדיוק קראתם) לא נופלים מהקלטות של שמות גדולים כמו אלביס, סינטרה וסטרייסנד, והם מראים כי ג'ופלין, על אף הרפרטואר המצומצם והקריירה הלא ארוכה, יכלה להרשות לעצמה יותר מאמנים אחרים בתקופתה.
הטקסטים, עם זאת, הם החלק שבגללו אני מעריך את האלבום פחות. האלבום סובל מעוד מחלה חשוכת מרפא, ושמה תסמונת ''רוני סופרסטאר'': מחלה קשה בה רוב השירים באלבום (חוץ משניים) נכתבים על ידי אנשים אחרים, ולא על ידי מי ששר אותם (ג'ופלין). אבל ניחא, כי מצד אחד הם לא עוסקים בפוליטיקה, ולא מביעים מסר חברתי נוקב, אך מאידך, הם מהווים נצר לתקופה בה נכתבו טקסטים בלוזיים טהורים, כגון השורה הקלאסית ביותר, מהשיר Move Over:
You say that it's over, baby, no,
You say that it's over now,
But still you hang around me, come on
Won't you move over.
כל זאת בצירוף ה''לא-לא-לא'' וה-''בייבי בייבי'' באמצע, הם שהופכים את כל העניין למאוד ''בלוזי''.
ג'ופלין, באופן כללי, מתאפיינת בקול דו-אישיותי. יש ביכולתה את האפשרות להישמע ברגע מסוים כמו סוזאן בויל, ורגע אחר כמו מארג' סימפסון. יש לה קול שיכול להתבטא בצורה בוגרת מאוד, ומצד שני יש בו מן השובבות הילדותית. המנעד שלה לא בדיוק תואם את זה של ברברה סטרייסנד, וניחנים זיופים רבים מאוד, אבל יש כאן יופי משום שחוסר השלמות הזאת, חוסר התיאטרליות והירידה לעם היו סמליה. כאן היא מכניסה את עולמה אל תוך המוזיקה מבלי להביע זאת במילים. הדוגמה הבולטת ביותר היא השיר ''Mercedes Benz''. יש כאן שני מוטיבים עיקריים אשר מבהירים את הנקודה:
1. עקב זה שהיא שרה לבד לגמרי, ללא ליווי, מזהים בצורה הכי בולטת את החריקות, הזיופים, ההתאמצות להפיק צלילים גבוהים שלא נמצאים במנעד שלה.
2. היא מתנהגת בהקלטה אולפנית לחלוטין כאילו הייתה כרגע באמצע הופעה חיה. היא מצליחה לשמור על הטון הסוחף והכריזמטי שפונה ישירות לקהל היעד, אשר גורם לי בתור מאזין לשיר ביחד איתה.
ג'ופלין, למרות שלא כתבה את המילים, מאוד מאמינה בהן, ולכן היא גם מאוד מתחברת אליהן כשהיא שרה אותן. כמעט ואין איזושהי קריאה מעוררת הזדהות אחרי כל משפט שהיא אומרת, כמו הפזמון מתוך ''Get It While You Can'' (תחשבו על איך הטקסט נכתב במקור):
Oh, get it while you can,
Honey get it when you're gonna wanna need it dear, yeah yeah,
Hey hey, get it while you can,
Don't you turn your back on love,
No no no, no no no no, get it while you can yeah.
מה גם, שמבטא הסאות'רן המקסיקני שלה עושה חסד עם המוזיקה ברקע ועם המילים.
הלהקה שמלווה אותה באלבום הזה מהווה את ההרכב האחרון שהיא אי פעם זכתה לנגן איתו, וגם הטוב ביותר. מדובר בלהקה קנדית יתומה מסולן, שנקראה Full Tilt Boogie Band, שאגב, לא ידוע מה עלה בגורלה מאז Pearl. ג'ניס והלהקה מעולם לא זכו להשלים את העבודה. הקטע החמישי באלבום, שנקרא ''Buried Alive In The Blues'', הוא אינסטרומנטלי לחלוטין, וזאת משום שביום בו הייתה אמורה לבצע אותו באולפן ביחד עם ההרכב, היא נמצאה מתה בחדר במוטל זול כאשר מנת יתר של הרואין טהור הכתה בה עד תום. יש אירוניה, אם תחשבו על זה, בקטע חסר מילים שנקרא ''נקבר חי מתחת לבלוז'', שהוא, בדיעבד, מעין הספד לדמותה של ג'ופלין, שהשאירה אחריה מורשת בלוז מרשימה. כמעט ואין אמן רוק מודרני שאינו מתבסס על המורשת של ג'ופלין, אשר למעשה סללה את הדרך, ביחד עם לואי ארמסטרונג, כמובן. בינם ניתן למנות אמנים שקולם לא בדיוק כוס התה של ההיי סוסייטי, כגון
אלאניס מוריסט.
לסיכום, ג'ופלין חיה בלוז ומתה בלוז, ו'פרל' מהווה מעין סגירה לחייה, אך מאידך, נקודת התחלה למורשת הרוק'נ'רול והבלוז שהשאירה אחריה. בלעדיה, אין ספק שהמוזיקה של היום הייתה משהו שונה לחלוטין.
