הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Blues\R&B
curtis mayfield :: superfly
curtom, 1972    [פסקול]
קרטיס הוא מלאך, באמת. מודה, נכון, זה היה דור של נפילים ואני לא הולך להשוות בינהם. אבל כן ראוי לראות בו ודווקא בו מלאך. אין דרך לפקפק בו, באלבומים האלה שעשה מייפילד בשנות ה-70 המוקדמות. הוא שר בפלצט הגבוה והנקי שלו, שמצליח להיות עוצמתי גם בלחישה
מאת: Kish בתאריך 09/08/10

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
bob dylan
love and
theft
דייויד ברוזה
night dawn:
the
unpublished
poetry of
townes van
zandt
the doors
la woman
arthur brown
the crazy
world of
arthur brown
johnny cash
american v: a
hundred
highways
the rolling
stones

let it bleed
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 0    דירוג הגולשים: 10 (2 מדרגים)

יורים ובוכים
מה פתאום נהייתי נקבה בהריון? היו דוקרים אותי אם היו תופסים אותי ככה ברחוב. אחלה אלבום והכל, אבל מה אני חונק דמעות כל דקה וחצי?
***
פרס התסריטאי והדרמטורג והבנאדם הכי טוב בעולם המוזיקה ובכלל אי-פעם: קרטיס מייפילד.
ולהלן: המְחזה לדוגמא. שם המחזה, הפסקול, הגיבור ותוארו: Superfly.
מערכה סופית. וגם אקספוזיציה רעיונית לאוזן הבלתי מזדיינת.
גיבורינו, מר פליי, רק מנסה לסגור את החודש. וברחוב השאיפה הצנועה הזאת היא לא עניין של מה בכך.

בונים כניסה. ולא סתם כניסה, הכניסה הFאנקית ביותר לדורותיה. והרחובות רוחשים:

פרקשן (רכלני, בערמומיות) : קחחח-ק-ק-קחחחח-ק-ק-קחחחח...
בס (בשלו, אדיש): דווווום. דום, דום-דום, דווום, דום-דווום.
תוף לטיני מוזר (מתגלגל ברחוב) : דיגידיגידוגידוגידוגודוגודוגוווו
הי-האט (מתנשף בהתלהבות): טסססט ט-ט-טססט, ט-ט-טססט, ט-ט-טססט-טססט
סנר (גט דאון!): פאח!
תוף באס: בום-בום-בום
סנר: פאח! פאח---
נשיפה (הרבה מהם): טאאא, טאדא!!
גיטרה (מסטולה מרוב אפקטים): מה?
נשיפה (לא נרגעו): טאאא, טאדא!!

***
Little child, runnin wild

...וכל החיים שלי הם ככה. כואבים.

האלבום נפתח בצליל אורגן עשיר, מרחף וממסטל, ענן סמיך ואפור שנע במעגלים. גיטרה חנוקה צורבת את דרכה דרך הצמר גפן. ואז התופים קוראים אותנו לסדר ב-טטטטטה צבאי, הכינורות מסלסלים סימני קריאה. הגעתם. דירת חדר מסרוחה בחלק הלא סימפטי של הצד הלא נכון של פסי הרכבת. ילד גטו, יתום ועני, מרגיש פראייר, מכור, זועק.

And I didn’t have to be here!
You didn't have to love for me!
While I was just a nothin' child
Why couldn't they just let me be, let me be let me be?

אם הוא היה נופל באמצע היער ולא בפרוג'קטס, לפחות היו שואלים עליו.

***

Pusherman

חלק A

מי מאיתנו שגדל בבית ספר עם ערסים, ודאי זוכר את הדיסוננס הקוגנטיבי הבא: אחרי אינסוף כאפות, אתה אוזר חוט שדרה, מוותר על מעט הכבוד שנשאר לך, ומשטנקר. ואתה מתלונן על זה שבן מיעוטים זה או אחר מתעלל בך, מסתלבט עליך, ומעורר בך פרנויה קיומית; בנוסף, הוא כבר משתחצן על הרפתקאות מיניות ועוד גונב ממך כסף או אוכל, ומותיר אותך בתול מפוחד וחסר-אונים. וההורה או המורה מהנהנים ואומרים שזה נובע מרגשי נחיתות.

ואתה תוהה, איך בכל הסיטואציה הזאת *הוא* יוצא הנחות?



Secret stash, heavy bread, baddest bitches in the bed, I'm your pusherman.

חלק B

ואולי כל האוונטה הזאת היא הכרח קיומי. וזה שאתה מרשה לעצמך להראות את הסדקים בפרהסיה זה לוקסוס. וכוס אמא שלך, אנקל טום יורק לבאר.

A man of odd circumstance, a victim of ghetto demands, insecure from the past… Been told I could be nothing else, this life just don't make it. Oh no.

חלק C

חייבים להרגיע. בין הוואסח והנוירוזה המבעבעת אפשר לחטוף ורטיגו, או מניה דפרסיה בלשון האשכנזים. חייבים להרגיע. בין שני הקטבים, קרטיס מוכיח את עצמו כדיוקנאי רגיש במיוחד. השיר יכול היה להפוך בקלות למניפולציה זולה, התרצה עצלנית של הרס עצמי, ויתור על אחריות. וזה לא מעניין. כי גם אם יש תירוצים, מי שאוכל את החרא זה גם אתה, פושרמן, ולא השופט הלבן. וקרטיס מחבר בין הרברבנות של הסוחר ברחוב לבין השדים שלו במשפט אחד, אנושי וגאוני, משפט שבזכותו אפשר בכלל להמשיך את רכבת השדים הזאת. הסמים עוזרים, עושה רושם.

Got to get mellow now. Got to get mellow now!

***

קרטיס הוא מלאך, באמת. מודה, נכון, זה היה דור של נפילים ואני לא הולך להשוות בינהם. אבל כן ראוי לראות בו ודווקא בו מלאך. אין דרך לפקפק בו, באלבומים האלה שעשה מייפילד בשנות ה-70 המוקדמות. הוא שר בפלצט הגבוה והנקי שלו, שמצליח להיות עוצמתי גם בלחישה. ההגשה שלו מלטפת את הטקסטים, שהם תמיד כנים, אכפתיים, חפים מפומפוזיות או מיזוגניות. הוא שר בכוונה והתכווננות טהורה. הרבה זמרי סול נופלים בדיוק בשירים האלה של המודעות החברתית, שנכנה אותם שירי ''Save the children''; הם נשמעים לרוב מתחסדים ומזויפים, בעיקר כי הפרסונה הגברברית שלהם עסוקה בלהיות ילד רע כל הזמן. קרטיס כשלעצמו לא ילד רע. הוא מפציר, הוא מתרגש, אכפת לו. הוא אמיתי. אני מאמין לו.

הצליל של מייפילד חם, זורח. שיקאגו סאונד. כשהרשו להם לעזוב את הדרום, הם הגיעו לשיקאגו ודטרויט, אתם יודעים. שומעים ב-Fאנק של מייפילד את תנודות הבוץ העמוק של המיסיסיפי, את הליטוש הקפדני והמהודק של מוטאון, את האפקטים החשמליים של התנועה הפסיכדלית שליוותה את המהפכות בסיקסטיז, את הקצב האורבני הלחוץ, את המהגרים ההיספאנים עם החצוצרות והקונגאס. ואת ה'אנחנו' שהטובים שבמנהיגיהם ניסו להעלות למודעות באופן נואש; בלי זה, הם סתם 'הם'.

***

פרדי'ז דד, דאטס וואט איי סד.

קשה להאמין, איך אנחנו עושים את זה אחד לשני.

קשה להאמין שהאיש הזה היה שווה משהו, שהוא חי ואהב את החיים, למרות שהוא מת כמו כלב נפוח ומסטול.

קשה להאמין, אדי, ציפיתי ממך ליותר. ככה למכור את האח שלך בשביל בצע כסף לבן כמו קוקאין. רצינו שתצא מיוחד ויצאת יותר דפוק מכולם. תמיד העדפת לעבוד בשביל 'האיש' (''(''the man הלבן בראש הפירמידה, על חשבון התחת של החבר שלך. והאמת, אני בכלל לא רואה איך תצליח לצאת מזה.

***

והחיים שלי הם היי טבעי. הלבן הזה לא נדבק אלי.

***

תני לי. תני לי. עכשיו. אנחנו ההיי טבעי של עצמנו.

זה יעשה לנו טוב. את יודעת. הכינור והחצוצרה תוקעים בתווים הגבוהים, עולים כמו אדים של אמבטיה.

שכחתי להגיד שזה אלבום סקסי? כאילו, הכי בעולם?

***

קטע אינסטרומנטלי? שלושה רבעים? אבוב ומיתרים? מה זה זה? אתה מקשיב? הגענו בטעות למסיבה של ווקסמן?


***

Superfly

את הסרט עצמו עדיין לא ראיתי. הבנתי שהוא בלאקספלויטיישן סטנדרטי, צ'יקמוק מאצ'ואיסטי וזניח שלא משתווה לפסקול. הגיוני. קרטיס הולך כאן על חבל מאוד דק ואפשר להתבלבל. מה אנחנו רוצים להדגיש כאן בעצם, את המגניבות של הגיבור, שעושה לעצמו, או את ההרס שהוא זורע? יש דרך אחרת בכלל לשרוד עם טיפת כבוד עצמי?

קרטיס מעביר הילוכים בין פוזה לפאתוס, ואיכשהו, במקום שזה יוציא אותו צבוע, הוא מראה לנו תמונה מורכבת ועמוקה פי כמה. נהפוך הוא- אם הוא היה מתמקד רק בצד אחד, הוא היה חוטא לשטחיות. זה מורכב וקשה לנו להבין את זה, ש'אנשים טובים' הם גם 'אנשים רעים'. מי אתה שתשפוט? היית שם?

המוזיקה דופקת סוואגֵר (Swagger) יהיר, מענטזת מצד לצד כמו מותניים שחורות עסיסיות, בתזמור עשיר, מלא כוח, מלא סטייל. אבל הטקסט הזה... כמה הוא מסבך. רגע אחד אנחנו מעריצים אותו, רגע אחרי מרחמים, שניה אחרי שונאים אותו.

נחזור לשיר הנושא, המסכם. אנחנו מבינים שכל החבר'ה מקנאים בו, ושהוא לא טמבל, ושהוא מחושב וקר, והוא משחק עד הסוף, והוא יודע לנצל את הכוח של התאוות הנוראיות שהסמים מעוררים באנשים. והוא מבין שבשביל לשחק אותה בעולם של הלבנים צריך לזכור שאתה כושי, והאופציות שיש לך לעלות בדרך הישר מצומצמות פי כמה מאלו העקומות. וסטייל גם לא חסר לו.

והבית האחרון נועץ את הסכין עמוק בבטן. כי סופרפליי שלנו, ככלות הכל, הוא עדיין פאון במשחק, חייל מצטיין במערכה שלא הוא קבע, וכבר לא ברור עבור איזה צד הוא לוחם:

The aim of his role was to move a lot of blow
Ask him his dream, what does it mean? He wouldn't know
''Can't be like the rest'' is the most he'll confess
But the time's running out
And there's no happiness

מה עושים עם כל זה?

סופרפליי, השיר והאלבום, נגמר בקרשנדו. הכל מרגיש דחוף, הלחץ עולה, וככל שמסתכלים על זה יותר העניין רק נראה יותר דפוק. אין דרך יפה והגיונית לסגור את זה, והשורה שחוזרת כמו מנטרה רק משאירה אותנו תלויים באויר. אין היגיון. אין פתרון. יש רק מציאות מיידית, השרדותית. וזה מאוד מוזר שהשורה התחתונה, העוצמתית כל-כך, היא כזאת אמביוולנטית.

Tryin to get over—
Tryin to get over—
Tryin to get over--

--וזה אולי הדבר הכי עצוב באלבום הזה, שהוא פאר של רגישות והומאניות במקום שקשה למצוא בו איכויות כאלה. לקרטיס אכפת: הוא לא מחפש תירוצים, יש לו עמדה ברורה נגד הרקבון המסובסד, והוא מפנה אצבע מאשימה לשני הכיוונים. וקרטיס מבין שזאת מציאות לא הגיונית, שהופכת בני אדם למפלצות. והוא מכיר בחולשות שלהם, והוא סלחן, אבל זה לא הופך אותן לבסדר.

Bad, כידוע, הוא ביטוי אמביוולנטי בעגה השחורה. מי שהוא Bad (ו'רע' זה לא תרגום הולם, חסר לו הצלצול הג'ייב-י) הוא אדם שמצפצף על החוקים, שדואג לעצמו. וכשהחוקים הם נגדך למן ההתחלה, ואנחנו מדברים על משהו כמו 400 שנה, אז רע הופך לטוב. ומי שדואג לעצמו זה מי שמורד. אבל מי שדואג לעצמו גם ירעיל את אח שלו.

מה שנוראי זה שמייפילד קלע הרבה מעבר למצופה. ההיסטוריה מראה שהחיים בג'ונגל האורבני של אמריקה רק הלכו והדרדו בעשורים החולפים- מגיפת הקראק התחילה כ-10 שנים *אחרי* שהאלבום יצא. אבל קרטיס גם חיובי, למרות הכל, והוא טרח לעשות אלבום שמבדיל טוב-טוב בין טוב לרע, אבל גם לא חשש להסחף ל-Fאנק הטהור והמעצים שהופך את הגיבורים הטראגיים שלו למגניבים. זה הכוח שלהם. אפשר להאשים אותם?

Tryin to get over.


שתף
אלבומים קשורים:
marvin gaye :: what's going on |||

אמנים קשורים:
marvin gaye || sly & the family stone || 

סגנונות נוספים:
Blaxploitation | Funk | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©