''נולדתי במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון'', שרה דה פז ב''לואיזיאנה''. נדמה לי שלאו דווקא צריך להיות נטוע עמוק בסיקסטיז כדי להזדהות עם התחושה הזאת. מי שמרגיש לגמרי שייך ומסתדר עם העולם כמות שהוא, לעתים רחוקות יוצא לו שיר. מוזיקה טובה מדגישה את חוסר השייכות המנוכר הזה, מלבה את יצר הנדודים, מבעירה את הסקרנות, מסעירה את הדמיון ומציירת אלפי 'אולי' שנמצאים במרחק פזמון
''רוב הזמן החיים צנועים, שקולים ונטולי מניירות, אך מפעם לפעם תאוות הרהב משתלטת עליהם והם אונסים אותנו להתפעם.'' (אופיר טושה גפלה, ''ביום שהמוסיקה מתה'').
השבוע חברה התקשרה אלי מהחנות של התו השמיני, מחפשת המלצה לאלבום. מבלי להתלבט שלחתי אותה אל 'בלוז לחלום', אלבום הבכורה של גל דה פז. היא לא שמעה אותי טוב בין רעשי החנות, סמכה עלי יותר מדי ויצאה משם עם דיסק חדש של גד אלבז. הו הטרגדיה. ובכן, כדי שאף אחד לא יתבלבל – גד אלבז הוא זמר חרדי מזרחי, ובהצלחה בחיים לאוהבי הז'אנר. וגל דה פז? ובכן, גל דה פז היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לאזניים שלכם כרגע.
''בלוז לחלום'' הוא אלבום בכורה ארוך אך מהודק, בהפקתם המוסיקלית של אריאל קשת (בעלה של דה פז, עם אפיזודה ב''בוטן מתוק בקרקס'' בעברו) ועפר שקלרסקי (ליוה גם את אריק ברמן, סיוון טלמור ואחרים). רוק, בלוז, קאנטרי, שירים שלה, שירים של אחרים, שירים אקוסטיים מרגשים לצד כאסח מטלטל ראשים – הרבה עושר סגנוני יש באלבום הזה, שלא לומר בלאגן. האחידות מושגת בזכות הקול המופלא של דה פז, שהוא ענוג וחורך בבת אחת. יש לבחורה מנעד של שלושה אנשים, והיא מציגה אותו לראוה כמעט בכל שיר באלבום (שוויצרית לא קטנה) ולפעמים היא מפריזה, אבל גם אחרי שההתפעלות הראשונית מתפוגגת אני ממשיך להאמין להתלהבות שלה, וכל צעקה מרחיבה לי את הלב.
בניגוד למה שעשוי להשתמע מתדמית ילדת הפרחים שרוקמים יחסי הציבור שלה, דה פז לא גדלה בדרום האמריקאי, ההורים שלה לא נפגשו בוודסטוק, ויודעים מה? סביר להניח שהיא גם תחצה את גיל 27, טפו טפו טפו. בהופעת ההשקה של אלבום הבכורה שלה בתאטרון ''תמונע'', צעקה מישהי מהקהל: ''גל, את ג'ניס ג'ופלין הישראלית!''. דה פז, בחיוך קטן, שאלה: ''אולי היא גל דה פז האמריקאית?''. לא היו אלה רגשי גדלות. הייתה זו התעקשות קטנה ומוצדקת על האותנטיות של מה שהיא עושה כאן. הצהרה עדינה שהיא איננה מנסה להיות מישהו אחר.
צילום" דרור נחום
נכון, בלא מעט שירים היא מתרפקת על מקום אחר בזמן עבר – ''מסיט את כובע הבוקרים'' (לואיזיאנה), ''נלך רק עם מגפי בוקרים'' (נערה של קאנטרי) – ונכון, בהופעת ההשקה היא התעקשה בצורה פתטית מעט לכנות את האלבום שלה ''תקליט'', כשהמילה ''דיסק'' נפלטה לה רק בהתרגשות של ההדרן. אבל למרות כל זאת, יש סיבה טובה לכך שגל דה פז לא הקליטה באנגלית. היא עומדת עם שתי רגליים בישראל של היום ומבקשת לצבוע אותה בבלוז. לא להאמין שהבלוז הזה שחסר לנו כל כך בבטן מגיע ככה. כל כך בעברית, וחשוב מכך, בישראלית. ''שמש שקרנית'' יכול היה להכתב רק על האקלים הישראלי, ובגרסה עברית ל-''Bobby McGee'' של כריס כריסטופרסון(על מי אני עובד. של ג'ניס ג'ופלין) היא מצליחה להחליף את ניו אורלינס בחוף אכזיב כמעט בלי שנרגיש. איזו פרובינציאליות מרגשת חבויה בשורה הזאת.
''נולדתי במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון'', שרה דה פז ב''לואיזיאנה''. נדמה לי שלאו דווקא צריך להיות נטוע עמוק בסיקסטיז כדי להזדהות עם התחושה הזאת. מי שמרגיש לגמרי שייך ומסתדר עם העולם כמות שהוא, לעתים רחוקות יוצא לו שיר. מוזיקה טובה מדגישה את חוסר השייכות המנוכר הזה, מלבה את יצר הנדודים, מבעירה את הסקרנות, מסעירה את הדמיון ומציירת אלפי 'אולי' שנמצאים במרחק פזמון. אבל מוזיקה טובה באמת עושה את ההפך. מכבה את מדורת התהיות לרגע, וגורמת לך לחוש באמונה שלמה שאין שום דבר חשוב יותר שמתרחש בעולם עכשיו. כשאתה מאזין למוזיקה טובה באמת, ובעיקר בהופעה חיה, אתה ומי שהעניק לך את הצליל הזה – לפחות כרגע – לב סודו של הקיום.
גל דה פז העניקה לי את התחושה הזאת, ומבחינתי זה לבדו מקנה לה מקום כבוד בנצח. וגד אלבז? ובכן, מזל שהתו השמיני מקבלים פתק החלפה
