 רוצים גם? |
|
 |
מעשה בשניים. אחד נולד בבית לחם וגדל בירושלים, שני נולד בכורזים והתחנך בבית זאיד. אחד הוא כל הטוב, האור והחוכמה שקיימים בעולמנו, שני הוא אויבו הקשה מכולם. ''כדי להאמין בשטן אתה מוכרח להיות נוצרי''. אם האנטי כרייסט הוא אויב כה מר לבן האלוהים, הרי שגם בו קיים הניצוץ השמימי.
''Dogun'', הקטע הראשון, הוא הסמן הקיצוני של האלבום הזה. גיטרה בדיסטורשן עם כמה אקורדים שחוזרים על עצמם, המילה ''destruction'' חוזרת על עצמה בצורה מעוותת במהירויות וקולות משתנים, ומתוך רפטטיביות זו, הקול של
דייויד טיבט שמספר על אש שמאכלת את בית אבא מספק פתיחה מעט מוזרה לאלבום אקוסטי ברובו, טיפול בהלם אצל משטרת הגבולות של התוהו.
ע''פ אליסטר קראולי, הנתיב ה-93 הוא נתיב הרצון, זה שהמכשף משתמש בו כדי לכפות את תודעתו על המציאות. באותה צורה יוצר טיבט את המציאות שלו. המציאות של Current 93 היא של עולם סבוך ופתלתל, שבו מיסטיקה נוצרית מתערבבת עם אורגיות פגאניות, עולם של דם וזרע, שבו הוויה פנימית וחיצונית מתמזגות זו בזו עד שכבר לא ניתן להפריד ביניהן, עולם שבו פחד מוות הוא אופוריה ואקסטזה היא אימה.
שרשרת של שירים אקוסטיים הנשלטים לחלוטין ע''י השירה/דקלום של טיבט. ''Forever changing'', קטע מינימליסטי שבו מתאר טיבט מפגש ושיחה עם אלוהים וברקע פסנתר ואחריו ''The ballad of the pale Christ'', קטע פולק עם גיטרה אקוסטית וקולות רקע של זמרת. טיבט יודע לקרוא טקסטים באופן אקספרסיבי , כזה שבהכרח הופך את השיר למעניין. למרבה הצער המילים לא מצורפות לאלבום, מה שמשאיר חלק גדול ממנו לא מובן. אולי זו אידאולוגיה אצל טיבט, להיות לא לגמרי מובן, להשאיר חלק מהקלפים מוסתרים.
''Christ and the pale queens'' - היצירה המרכזית באלבום. שיר שמתחיל שקט ונבנה לאט לאט, מתחיל כמעט בלחישה, לאט לאט מצטרף תוף באס, גיטרה, צלילים אלקטרוניים ולופ אינסופי של חמת חלילים (?) טיבט מומחה בבניית יצירות ארוכות (20 דקות) ומובנות, הקצב והרפטטיביות בונים לאיטם תחושה של מדיטציה, היפנוזה, פולחן דתי קדום, מסע אל תוך התודעה והחוצה, לעולם שנבנה כולו על פי המוסיקה.
''The red face of god'', מיקס שונה לשיר הראשון אשר מפר את השלווה ומחריב את העולם העדין הזה ברגע. שוב אש בבית אבא, שוב דיסטורשן, שוב עצבים וחוסר שקט. תקליט של דיוויד טיבט הוא כמו סרט קולנוע, רצף של טלטלות רגשיות שפירוקו לגורמים מוריד ממנו הרבה (אם כי כל שיר הוא טוב גם בפני עצמו).
''The breath and the pain of god'' - בעוונותיו הרבים, טיבט הוא גם מחלוצי הדארק אמביינט, וכך החלק השני של Christ and the pale queens הוא יצירה איטית וכבדה, אטמוספרה המורכבת מבאס ולופים אלקטרוניים, לחישות ושירה שמימית, גרירת שרשראות וכלי מיתר. רק הקטע האחרון, ''Mighty in sorrow'', הוא מעט מיותר. לופ יפה מתוך החלק המרכזי ביצירה אבל שמונה עשרה דקות ממנו זה יותר מדי אפילו לאדם סבלני כמוני.
אני לא בטוח אם דווקא זה ה-Current שעליו צריך להמליץ למתחילים. חלק ממנו עלול להרתיע את המאזין שאינו פריק של הבריטי הצנום הזה, אך בסופו של דבר, ובעיקר בגלל הצליל המינימליסטי שמצליח להעביר כל כך הרבה, זהו אחד התקליטים שאני הכי אוהב.
