 רוצים גם? |
|
 |
מכירים את הפעם הזאת שאתם שומעים מוזיקה שקורמת לכם כל גיד וגיד אפשרי בגוף, מפעילה את כל תאי המוח בבת אחת, מכווצת את כל השרירים שאפשר בו זמנית, מאיימת לשבור בקלאק אחד אכזרי וחסר רחמים לחלוטין כל עצם מסכנה בגוף האומלל שלכם, ובכל זאת נשמעת כמו הדבר הכי כיף,מעלה חיוך וממכר בפלנטה באותו רגע? ככה הרגשתי ששמעתי לראשונה את ג'יימס צ'אנס והקונטרשנס, חבורה חסרת פשרות ומופרעת שהשפיעה לא מעט על כל הגל האוונגרד שגרם בין השאר לחיבור הדי ידוע בין רוק נסיוני לג'אז (אמממ,
נייקד סיטי?) והקדימה את זמנה בלא מעט זמן, שלצערי, די בלע אותם מאז.
אז ככה -אי שם במקום מרוחק, צפוף מדי ומפוזר כמו השיער של דון קינג, אנדרסון ורז'או ובילי פרסטון בלי שהוא סידר את האפרו ביחד, ניקח קצת יותר משלושים שנה אחורה, כדי להבין איך ולמה יוצא לעולם אלבום בכורה ללהקה ניו יורקית מקומית שמתקיימת איזה 3-4 שנים, הנושא את השם האירוני ''Buy''. המוצר יצא והופץ בעיצומה של פריצת סצנת הנו וויב היצירתית והאוונגרדית בניו יורק, היכן שאמנים ומוזיקאים מופרעים, אאוטסיידרים ומיזנטרופים (גם אמנותית וחברתית) מוצאים את מקומם בקהל הקטן אך הנאמן של אותה תקופה אפורה ואפלה, אך משמעותית וחשובה...
אין ספק שכבר אם מסתכלים על עטיפת האלבום עצמה אז בכלל מקבלים רמז עבה לכל הגל המשונה והאנטי תאגידי,חברתי והמוני שהתרחש באותו זמן. מה שרואים ב-cover הלא שגרתי הזה זו אישה ספק מושכת ספק מעוררת חלחלה, יושבת בתנוחה של דוגמנית עם בגד ים מוזר ולא שגרתי שיושב על הגוף שלה כמו מין פאזל לא שלם. זו גם מין דרך טובה גם לדמות את המוזיקה שיוצרים הקונטרשנס.
בעיר הגדולה בשישישבת מחפשים עניינים
“I don’t want to be happy,
Said I like, living a lie”
המשפט ה''אופטימי'' הזה נאמר כמה וכמה פעמים באחד מהשירים המוכרים והידועים של אלבום בכורה יוצא דופן זה (I Don’t Want To Be Happy), שדי מבהיר ומדגיש לנו את מהותה של אחת מהלהקות הכי מיוחדות, מטורפות,הרסניות ומקוריות שקמו והתקיימו בעידן הפוסט פאנק/NO וויב הנסיוני בסוף שנות ה-70 ע''י אחד האמנים והדמויות הכי חשובים שהסתובבו בסביבה בתקופה זאת, שזה הרי כמובן הסולן/סקסופוניסט/קלידן האקצנטרי ג'יימס צ'אנס. לפני שמדברים על ההרכב שהתחיל לייצר את הרולרקוסטר המעוות מוזיקלית שלו, שמערבב בין השאר מקצבים Fאנקיים ומרקידים באגריסיביות Pאנקית בתוספת רוח הפרי ג'אז הקיקיוני והאלים שלהם (עד שאנשים הבינו שהם המציאו משהו חדש בשם Pאנק-ג'אז) כדאי לפתוח בסיפורו של מנהיג הלהקה הבלתי מעורער (אך בהחלט מעורער נפשית) שלהם, ולשם כך ניקח עוד כמה שנים אחורה, לאזור 76'- 75'.
צ'אנס ניסה את מזלו באוניברסיטת מישיגן באמצע שנות ה-70, אך בעקבות כנראה יחסי האנוש ה''מובחרים'' שלו שעשו את עבודתם, הוא לא הספיק להשלים שום תואר ועזב את הלימודים המעייפים והמשעממים ב-76'. הוא החליט שעדיף כנראה להיות מוזיקאי עצמאי וניהליסט מאשר עוד רובוט שטוף מוח משעמם, חסר כל דמיון ויצירתיות אמיתיות שיהיה כנראה צריך ללקק לאנשים שהוא לא סובל את התחת רק כדי להרשות לעצמו מחיה נורמלית. לא. בשבילו זה היה בדיוק ההיפך ממה שהוא רצה. באותה נקודה הוא עבר לניו יורק ונהיה מאוד פעיל וידוע בסצנת האנדרגראונד התוססת שהתקיימה שם, ובין השאר הצטרף כסקסופוניסט ל-Teenage And The Jesus Jerks, להקתה הראשונה והנסיונית של ה''בתולה'' הכי גדולה של הפוסט פאנק, לידיה לאנץ', וגם הקים את הקונטורשנס שעליהם התכנסנו היום מלכתחילה - מין חיה מוזרה כזאת במקום עם מלא עופות אחרים ומשונים לגמרי בעצמם,שעדיין התבלטה ונבלטה מעל כולם.
איזה בריטי אחד, מפיק ידוע ומוערך שעונה לשם
בריאן אינו, התלהב מאוד מכל המקוריות והאנרגיות שסצנת הנו וויב המרעננת והפגומה הזאת סיפקה והוציאה בסוף שנות ה-70, והחליט ליצור אוסף בשם המייצגNo New York שנותן במה ל-4 להקות שלדעתו ייצגו את הגל הביזארי הזה במספיק כבוד. לג'יימס צ'אנס והקונטרשנס היה את הכבוד להציג שם ארבעה שירים מעולים, לגנוב את ההצגה לשלושת הלהקות האחרות (DNA, Mars ו-
Teenage Jesus And The Jerks) ולקבל הכרה יחסית רחבה ללהקה שעד עכשיו היתה ידועה בעיקר במועדונים קטנים וצפופים, שמצחינים מזיעה, אלכוהול, סמים וקהל משולהב ומלא אנרגיות אך עוין ותוקפני. משמם הדרך לאלבום ראשון הייתה קצרה, ולאחר שנה הם שיחררו את Buy, משהו כזה קטן וצנוע על הדרך, שהקדים את זמנו לגמרי ובגדול בכמה וכמה שנים טובות.
תיפוף ובס-ליין Fאנקיים במיטב המסורת הג'יימס בראונית הגרובית, גיטרה מהדהדת ומרחפת מסביב ומעל הכל הסקסופון החורק והמזייף הזה שגורם להכל להשמע כמו לונה פארק כאוטי ומבולגן במיוחד, לא לפני שגם גיטרת סלייד מחרמנת נכנסת למסיבה! מזה החרא הזה? אהה ככה נשמע פחות או יותר השיר שפותח את האלבום, Design To Kill, רק שזה רגע לפני שקולו האנרגטי והשטוף ממכות של צ'אנס פורץ פנימה כדי לירוק כמה מילים מלאי הדחקה, שנאה עצמית, שנאת פופוליזם, סוציומטיות וניכור שנשמעים בצורה זאת או אחרת, בכל קטע שונה באלבום:
A star motives to, in an empty trap”
Said I’m gonna cut you off’, with just one wake to slap
I got no need to tell ya, just how it feels
All I want from you, is to give up what you steal”
האמת שהנושא העיקרי שצ'אנס מרבה להתעסק בו עם כל ענייני ה''אנטי'' שלו למיניהם, זה פשוט וברור מאוד: אי התפשרות כללית. כל מה שהוא כותב וזורק לאוויר (בחצי צעקות היסטריות רוב הזמן) משתמע, לפחות מבחינתי, כז*ן אחד גדול לפנים של כל גוף מסחרי גדול או כל זרם מסוים וצפוי שמנסה לכפות ולהכתיב את כללי המשחק ה''אומנותיים'', או במילים אחרות, אנשים שפשוט רוצים אך ורק להקשיב וליהנות מלהיטים פשוטים, זולים וכביכול רקידים בחיי התרבות הכלליים (ולא דווקא בהקשר של מוזיקה). בשבילו והקונטרשנס זה לא פחות ולא יותר מאשר גיהינום חסר כל התעניינות אמיתית, פתיחות יצירתית, אומץ, שכל קצת מפותח וכל דבר מהירקות הלא אכילים האלה.
פאנקי אז הל
תנו איזה שמיעה ככה ל'Aesthetic למשל, שיר יחסית ''שקט'' ומונוטוני שכל כולו מוקדש למין פיצול עולמות דמיוני, שבו צ'אנס מתאר את עולמו הפרטי והדליל לעומת העולם הרגיל וה''גדול'' בחוץ.
כל זה מורכב מקטע ג'אזי מהורהר ואיטי שמתכופף ומזדחל באופן מטריד לתוך הראש, עמוק עמוק.
Contort Yourself , שבא אח''כ, הוא אולי שירם המזוהה והמוכר ביותר של הלהקה, הוא בדיוק ההיפך מבחינת הקצב שלו - מהיר, מסחרר, מקפיץ ועם תיאום מושלם בין חברי הלהקה, בדיוק מסוג הדברים שבאמת מעלים לראש את המושג Punk-ג'אז, והוא בהחלט אחת מהקלאסיקות הבאמת הגדולות שיש, כשהשיא בכלל מגיע בסוף השיר שכל הכלים מגיעים לאקסטזה ביחד וצ'אנס פשוט נותן מופע צרחות אימתני ופסיכוטי, כאילו ג'יימס בראון (כן שוב, ההשוואה לא ממש מקרית...) התגנב לגוף שלו, הסניף קצת הרבה יותר מדי ספיד ונהיה מיזנטרופ דוחה בשניה אחת גורלית.
עוד משהו שרבים ישימו לב אליו, ובצדק, זה שאומנם הקונטרשנס צמחו מסצינה חסרת גבולות שלא חייבה בהכרח אנשים שיודעים לנגן מבחינה טכנית, אבל אצל החבר'ה האלה זה שונה, כי כל אחד ואחד מהם נשמע כמו מומחה אמיתי במשהו שהוא עושה. חוץ מצ'אנס על הסקסופון והקלידים, אפשר לציין לטובה את ג'ודי האריס על הגיטרה הדומיננטית מאוד, את פאט פלייס על הסלייד גיטאר הביזארי שתורמת המון לסאונד המחורפן של הלהקה, וכמובן דייויד הופסטרה על הבאס שגורם להכל להשמע הדוק ומה לעשות, Fאנקי אז הל (אך הוא הספיק כבר למות ממנת יתר ב-1981).
לקראת הסוף אנחנו נשארים עם עוד שני שירים מצויינים ככה לטעם הטוב, Twice Removed, שגם ממשיך לשמור על רמת האגריסיביות והתוקפנות ששררה ברוב הקטעים, וBedroome Athlete- שסוגר באופן מושלם, אנרכיסטי ורועש למדי את העסק, לא לפני שאנחנו מקבלים גם 3 קטעי לייב מופרעים שהקונטרשנס ביצעו במועדון ה-CBGB’s (Throw Me Away ,Twice Removed וקאבר משעשע ל-Jailhouse Rock המפורסם של הזמר הידוע ההוא, שמשמש כיום כהשראה לאלפני חקיינים שמנים ומגוכחים בוגאס).באותה שנה אגב, יצא עוד אלבום מומלץ ומעניין הפעם לאלטר אגו של צ'אנס (James White & The Contertions), בשם Off White, שבאופן די מפתיע נשמע כמו יצירה הרבה יותר דחוסה,אילתורית וקשה לעיכול מהאלבום המבוקר, שעם כל הטירוף שבו, הוא עדיין די קליט וגרובי (מבחינה יחסית כמובן).
אבל בתכלס? אלבום מושלם כמו Buy, ולא משנה כמה המוזיקאים שמשתתפים בו טובים, זו חתיכת יציאה חד פעמית ונדירה, שמלבד ההשפעה הלא קטנה שהיא החלה ועדיין מהווה, היא יותר מהכל לדעתי דוגמא באמנות שלפעמים פשוט צריך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, וגם עם המחלת נפש הנכונה שתיתן את הפיינל פוש.
