מכל ארבע הגדולות של ה''גראנג''' (מושג מופרך מהייבט המוזיקלי, שמכיל להקות שאין להן שום קשר סגנוני שאיננו מדומיין) אליס אין צ'יינס היא אולי הכי אנדרייטד מכולן. דוגמא לכך תהיה רשימת 500 ה''אלבומים הגדולים של כל הזמנים'' של מגזין הרולינג סטון בו נמצא מקום למשל לשני(!!!) אלבומים של להקת הפופ No Doubt וקישקושים כמו Ray of Light של מדונה, אך לא נמצא מקום ל-Dirt, יצירת המופת של אליס, וכל זאת בזמן שכל הקלאסיקות של חברותיה מסיאטל קיבלו את מקומן ברשימה. גם המגזין ספין הדיר את האלבום מרשימת ''125 הגדולים של השנים 1980-2005''.
הסיבה לכך היא שאליס הייתה לכאורה פחות מהפכנית. מכל ענקיות סיאטל אליס הייתה הכי ''מטאל'', ובמונחים של סוף שנות ה80- זה סיווג נוראי למדי, הרבה בגלל השם הנוראי שהוציאו לו להקות ההייר/גלאם מטאל הממוסחרות ששלטו ברוק האמריקאי המיינסטרימי. בראיונות, כאשר חברי AIC נשאלו להשפעות שלהם, הניידרופינג לא היה יותר מדי ''מגניב'' ואלטרנטיבי. לא היו שם הפיקסיז, סוניק יות' ודינוזאור ג'וניור, אלא אבות המזון של הרוק הכבד כמו סאבאת', זפלין , AC/DC , ואן היילן וג'ודס פריסט או השפעות מהרוק הקלאסי . כמו כן, אליס לא הייתה חלק מחבורת סאב פופ, הלייבל הסיאטלי העצמאי וכבר את האלבום הבכורה שלה, Facelift, היא שיחררה בחברה גדולה. האלבום מצוין, אך עדיין הלהקה לא ניערה בו לחלוטין את אבק האייטיז, והשפעות הגלאם-מטאל של ראשית דרכה עוד ניכרות.
בכל זאת, לדעתי אליס חוללו מהפכה לא קטנה. אם קורט קוביין הפאנקיסט איים להרוג את המטאל, הרי שאליס החייתה אותו ע''י זריקה גדושה בנשמה, כנות, אינטרוספקציה, חוצפה ומקוריות. הם היו אלטרנטיב מתוך התפתחות עצמאית, תוך שהלב מכוון למקום הנכון. הם נשענו על מלודרמה מטאלית כדי להביע רגש ותחושות אישיות ויצרו צליל ייחודי וכובש. האחראי הראשי לצליל זה הוא הגיטריסט והמלחין המחונן ג'רי קאנטרל. קאנטרל הוא אשף הריפים האפלים, הבוציים והמדבקים אותם הוא פיתח לכדי חתימה אישית מושלמת . יחד עם זאת הוא לא רק ריפר, אלא שהוא מושיב על הנגינה שירים מעולים וידידותיים, הנעים על טווח המגוון ביותר מכל הלהקות של אותה תקופה. קאנטרל כגיטריסט הוא אנדרייטד בדיוק כמו הלהקה - הוא אמנם לא גדול הוירטואוזים, אבל עבודת הגיטרה שלו פשוט נותנת את השירות הדרוש לשיר במדויק. ואז יש את ליין סטיילי ז''ל, הזמר הראשי... לא ניתן להמעיט ולו במעט מהתרומה שהייתה לליין עבור הלהקה הזאת: בשיא היכולת הווקאלית שלו (עד בערך סוף 93' ), לפני שההירואין גמר אותו, היה לו שאגה עצומה, מלווה לעיתים בסיומת מייבבת ''חמודה'', וחשוב מכך, כישרון להעביר את מצב הנפשי והפיזי של הנראטור של השיר (לעיתים הוא עצמו) ולתעל כל כך הרבה כאב, מרירות וטירוף. אך לא זאת בלבד, ליין גם העניק באישיותו ובסגנון החיים הנרקומני-ניהיליסטי שלו אופי אמין לשירי הלהקה . הוידויים המסוממים, האפלים והכואבים שאותם הוא כתב בעצמו או קנטרל שם בפיו קיבלו מימד חוויתי ברור . לבסוף אפשר גם לציין ששלושת השירים מהקטלוג של אליס שסטיילי הלחין בעצמו (Angry chair, Hate to feel, Head creeps) לדעתי בין הטובים שלה. הזיווג המוזר אך מדהים כאחד בין סטיילי לקאנטרל התבטא גם בנשק הסודי של הלהקה, והוא ההרמוניות ושילובי הקולות המיוחדים בין השניים. בשלב מסויים היא הפכה ללהקה עם שני קולות לכל דבר, כאשר קנטרל גם שר קול ראשי או יחיד ברבים מהשירים .
אך AIC, כידוע, היא גם טרגדיה אחת גדולה, שהקטלוג הנפלא שלה הוא רק עדות לפוטנציאל שלא מומש במלואו. ההירואין הפך להיות חלק בלתי נפרד מאישיותו של ליין, עד שכבר היה בלתי אפשרי לגרש את השד הזה. נסיון גמילה שנכשל ערב סיבוב הופעות עם מטאליקה ב-94' (שבוטל לבסוף) הביא להפסקת פעילות הלהקה ולהתדרדרות מחרידה במצבו של סטיילי . לחתימת האלבום המלא השלישי שלהם הם כבר הגיעו בשן ובעין בתקופה גרועה (סוף 95' – אחרי מות ה''גראנג''' בעקבות התאבדות קוביין ) ועם ליין מסומם, במצב עגום ונתון לצורך לקחת את ה''תרופה'' שלו לכל אורך ההקלטות. על סיבוב הופעות לא היה מה לדבר (אם כי הם הופיעו עם שירי האלבום במופע ההאנפלאגד ובארבע ההופעות האחרונות שלהם, כאשר הם חיממו את האיחוד של קיס ב-96'). כאשר ארוסתו של ליין מתה באותה השנה כתוצאה מזיהום הקשור לשימוש בסמים, הוא הפך מכאן ואילך לטרגדיה (אולי) הכי מכמירת לב בתולדות הרוקנרול, כאשר הוא מתבודד בדירתו בסיאטל, מנתק כמעט לחלוטין מגע עם העולם ומתאבד לאיטו ע''י התעללות בגוף ובנפש באמצעות שימוש חולני בסמים . דרך הייסורים עם הקץ הידוע מראש נגמרה ב-2002, כאשר הוא נפטר ממנת יתר (סיבה רשמית) של שילוב בין הרואין וקוקאין. גופתו נמצאה רק לאחר שבועיים כשהיא במצב ריקבון מתקדם, שוקלת פחות מ-40 קילו וללא שיניים . לידיעה על מותו היה הד חרישי ביותר בתקשורת .
AIC שהייתה במצב מוות קליני מתה רשמית, או לפחות כך היה נראה...
פעם היינו ב'סינגלס'
ב-2002 גם יצא אלבום הסולו השני של ג'רי (שהוקדש לליין) – Degradation Trip. האלבום הזה הוא יצירת מופת המומלצת לכל אוהבי AIC . הצרה היא, שהשם ג'רי קאנטרל לא מוכר מספיק ואם זה לא מספיק, אז ג'רי המושפל נאלץ לצאת לסיבובי הופעות עם זוועות עולם כמו ניקלבאק וקריד ולפתוח עבורם!!. מי שעזר לג'רי במהלך סיבובי ההופעות שלו היה בחור בשם וויליאם דובל . דובל, בין היתר, ביצע את תפקידי הקול של ליין כאשר ג'רי ''כיסה'' שירים של אליס .
ואז ב-2005 הלא יאמן קרה : ג'רי התאחד עם שון קיני ומייק איינז למופע התרמה למען נפגעי הצונאמי והביא יחד איתו את דובל . מפה , אם נאמין לדברי חברי הלהקה , לא הייתה תוכנית רשמית להתאחד סופית ללא ליין , אלא שמופע גרר מופע, חברי הלהקה הרגישו חדווה לחזור להופיע עם השירים של AIC יחד עם חור גדול בלב על חיסרונו של ליין ואילו הקהל מצידו הגיב בחיוביות . דובל עשה את העבודה על הצד הטוב ביותר - הוא זמר טוב שנשאר נאמן למהלכים הקוליים של ליין מבלי לגמרי לחקות אותו, הוא יציב בביצועים שלו ומאוד אנרגטי. יחסית להקה של בני 40 פלוס, אליס נשמעת ומופיעה מעולה, אולי יותר טוב מאי פעם (בטח יותר טוב מאיך שהיא הייתה ב-96' במופעי האיחוד של קיס), בין השאר מכיוון שכיום כל חברי הלהקה באמת רוצים ולנהנים להיות שם. דובל נטול כריזמה מיוחדת וזה בסדר גמור, הוא לא ליין וגם לא מנסה להיות. מי שבמרכז הלהקה הזאת כיום הוא קאנטרל , ודובל הוא חבר משלים ולא יותר. בכל מקרה- כאשר הלהקה החלה לעבוד על אלבום אולפן רביעי לאחר 14 שנה ו(כמובן) בלי ליין, זה היה רשמי, AIC התאחדו וחסר לג'רי שהאלבום הזה יהיה מסריח, כי אז אף אחד לא יסלח לו .
אפשר להיות צינים ולהגיד שהאיחוד הוא רשת הצלה לקריירת הסולו הכושלת (מסחרית) של קאנטרל ודעיכתו לתהום הנשייה, בזמן שבני המחזור שלו הלא יותר מוכשרים, כמו כריס קורנל ואדי וודר, עוד שומרים על מקומם בתודעה (וזאת מבלי שעשו לאחרונה משהו שמתקרב ל Degradation Trip) . אפשר אולי להאשים את קאנטרל בחילול זכרו של ליין סטיילי, זילזול בתרומה של ליין ללהקה ורצון להוכיח שקאנטרל היה תמיד AIC . אני אישית שולל זאת ונוטה חסד לג'רי. הוא הלחין את הקלאסיקות האלו שהקהל כל כך צמא לשמוע שוב , יש זכות לו, לשון ולמייק להופיע איתם וליהנות ממפעל חייהם המוצלח ביותר תחת שמו המפורש - אליס אין צ'יינס – כל עוד הם אכן נהנים מזה ומרגישים שזה נכון ותוך התחשבות במורשת הלהקה, גם אם רוח המת הגדולה תהיה חבר חמישי בלהקה לאורך כל הדרך. מה גם, שהחברים חולקים כבוד רב לרוח המת הזאת , כי היא השראה הדי הצפוייה לשירים של האלבום החדש, Black Gives Way To Blue .
אז איך נשמע האלבום החדש של אליס אין צ'יינס, אחרי 14 שנה וללא אחד הווקאליסטים הגדולים בכל הזמנים? קודם כל – וזאת התגובה הנפוצה למשמע האלבום הזה – זה משמע כמו אליס! (ולא -כמו שאפשר היה לחשוב, Degradation Trip). לעת צרה, הנשק הסודי הופך להיות הלחם והחמאה , כלומר הרמוניות , הרמוניות ועוד הרמוניות . ברוב השירים ג'רי בראש המיקס ודובל תומך מאחורה (כאמור הוא חבר משלים ולא ליין החדש) . קאנטרל ודובל מוסיפים לקול שלהם קצת אלמנטים פסאודו-לייניאים, עד שנדמה לפעמים שליין נמצא שם. הריפים האגדתיים של קאנטרל נוכחים ובגדול ומדגימים לכל חקייני הניו-מטאל נטולי הכישרון איך עושים זאת באמת. השירים עצמם נשמעים כמו שיכלו להופיע באלבומי העבר של הלהקה. מי שמצפה להתפתחות או חידוש, לא ימצא את מבוקשו באלבום הזה. הלהקה – ובצדק גמור – הלכה על בטוח . הם נכנסו לאולפן אחרי 14 שנה ופיל ענק בחדר, ולכן ידעו שחובה עליהם להישמע הכי מוכר שאפשר, כי רק כך המהלך יתקבל בהבנה ע''י המעריצים. האלבום גם מאוזן מאד בחלוקה כמעט שווה בין שירי מטאל כבדים בסגנון Dirt, בלדות אקוסטיות בסגנון jar of flies ו-sap ושירי מיד-טמפו הנפוצים באלבום השלישי.
היום בגיטאר הירו
השירים עצמם כולם טובים מאוד, אבל אף אחד מהם לא ממש גדול , אף אחד מהם לא היה מהווה Filler באלבומי הלהקה הקודמים אך גם אף אחד מהם לא היה מככב בהם. כמו שצדי צרפתי היה אומר – זה מרגיש על יד , חסר לי איזה משהו . אולי זה העדר הגשה קולית ברמה גבוהה (והנה חזרנו לליין , כנראה שאי אפשר בלי...). סיבה נוספת היא ששון קיני המתופף – שבכל אלבום של הלהקה היו לו רגעים מעולים – בינוני לגמרי באלבום הזה ואולי הרעיונות של ג'רי נחלשו מעט עם הגיל (תראו מה קרה לכריס קורנל ותבינו שמעט זו מחמאה) .הרבה מהשירים סובלים מאיטיות משהו (דבר המעניק לכל האלבום תחושה זוחלת קצת) ולחלק גדול מהם אין הוק מספיק חזק שתופס אותך כבר בשמיעה ראשונה ודורש ממך לחזור . בעייה נוספת היא ההפקה האיומה והנוראית - דייב גרוהל שידך לאליס את המפיק של הפו פייטרס Nick Raskulinecz והתוצאה היא סאונד דחוס ומופק יתר כפי שמקובל ברוק של ימינו .חווית האזנה מעייפת, פיענוח המילים קשה והאווירה מעט חסרת נשמה . שירי האלבום נשמעים טוב יותר בהופעות חיות, וזה אומר הכל .
למרות כל הבעיות – זה אלבום חזרה מרשים מאד של להקה שעדיין בשיאה. להקה שזוכרת, מכבדת ומוקירה את עברה . להקה שמודעת לאובדן הגדול אך קונה לגיטימציה לזכות קיומה בהווה. Black Gives Way To Blue טוב יותר מרובו המכריע של הזבל שמייצר הרוק האמריקאי בתקופתנו ובעיקר לא מבייש את הפירמה. האלבום נפתח בקטע הנהדר (שגם פותח היום הופעות חיות) All Secrets Known עם ריף גיטרה מותח ודרמטי והצהרת כוונות מפורשת: ''תקווה , התחלה חדשה , זמן להתחיל לחיות כמו לפני שמתנו'' . תקווה לעתיד טוב יותר היא בהחלט עניין חדש באלבום של אליס אין צ'יינס... מייד אחריו מגיע הסינגל היפה והקליט Check My Brain, עם עוד ריפ גיטרה מבריק ומהפנט המעניק תחושה של ספינה מיטלטלת בים, רק חבל שהמילים צ'יזיות (עוד שיר על קליפורניה?!?!?!) .
השיר המרגש ביותר באלבום הוא שיר בסגנון Down In a Hole בשם Private Hell : ''אני סולח לעצמי, אני רגיל לתאי הקט, אני משעשע את עצמי בגהינום הפרטי שלי'' נאמר במילות הפזמון היפיפה של השיר, המנסה להבין לנפשו של ליין שמת כה בודד ועלוב. עולמו של ליין בגהינום הפרטי שלו מעסיק גם גם את הבלדות האקסטיות הטובות Your Decision ו- When The Sun Rose Again.
השיר הכבד A Looking In View הוא הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום כאקט אמיץ הבא להצהיר ש-AIC היא עדיין להקה שנותנת בראש, ואכן הפתיחה מטלטלת עם ריפים רועמים ומשובחים, אך אכזבה קלה באה לאחר ששאר הרעיונות בשיר לא מספיק חזקים ביחס לאורכו (שירים מתארכים שלא לצורך זו מחלה ישנה של אליס).
עוד קטע ראוי לציון הוא השיר הנהדר Acid Bubble, שיר פסיכודלי שמתחיל מלודי ואיטי, דועך לכאורה לצלילי סולו גיטרה ואז לפתע בוקע ללא הודעה מוקדמת קטע מעבר כבד זועם ואמתני . האלבום מסתיים בשיר הנושא Black Gives Way To Blue – בלדה קצרה (בית-פזמון-בית-פזמון) ונוגעת אותה מלווה בפסנתר לא פחות מאלטון ג'ון, אמן שג'רי העריץ בילדותו . ג'רי, אחרי הכל, גלוי לב בפני ליין ומעריצי הלהקה ''החיקויים חיוורים,,ריקנות, המחר רדוף ע''י רוחך'' ומסיים את האלבום בפתאומיות במשפט הספד מהדהד ''נוח על משכבך , אני אזכור אותך''.
