 רוצים גם? |
|
 |
הערת הכותב: אני ממליץ מאוד לקרוא את הספר ''מוזיקה אז ועכשיו'' מאת המוזיקולוג נפתלי וגנר, שנעזרתי בו בכתיבת הביקורת.
לאורך השנים עולות בדיונים שונים בענייני מוזיקה, מוזיקולוגיה ואסתטיקה של האמנות שתי שאלות טעונות ומעוררות סערה: הראשונה היא מה מוגדר מוזיקה, והשנייה היא מה עושה מוזיקה יפה או מכוערת. אני לא הולך לתרום את חלקי לדיון, אבל ברור היום כי מוזיקה, כל שכן מוזיקה יפה, אינה חייבת להיות מוכתבת לפי מערכת חוקים ברורה; היא אינה חייבת להיות מושתתת על מעגלי קוורטות, מקאמות או ראגות, היא אינה חייבת להיות מנוגנת ע''י כלים אקוסטיים, והיא אינה חייבת להיות כבולה בתכתיבי זמן. מוזיקה היא כנראה צורת האמנות האבסטרקטית מכולן, משום שמוזיקה היא צורת האמנות היחידה שאבני הבניין שלה אינן מופיעות בטבע. אפשר להיכנס להגדרות אקוסטיות מעיקות, אך אוותר על כך. אסתפק רק בכך ששום צליל טבעי אינו עונה להגדרה של צליל מוזיקלי: לא תשמעו בטבע אף חיה שנשמעת כמו אבוב, או כמו גיטרה. ציור של בית אדום מתאר בית אדום; אבל אקורד דו מז'ור בפסנתר מייצג אך ורק אקורד דו מז'ור בפסנתר. זה מעניין, כי בני אדם הם בלי ספק תוצר של הטבע, וכך גם המוזיקה צריכה הייתה להיות. סביר להניח שהכלים המוזיקאליים הראשונים (שהיו עשויים מחומרים טבעיים, איברים פנימיים של חיות למשל) שימשו כדי לחקות את הצלילים שג'ימי הנדריקס או איגור סטרווינסקי הקדמונים שמעו סביבם, מחוץ למערה או על שפת האגם. וכמו בני האדם עצמם, גם המוזיקה שהם יצרו הלכה והתרחקה מהטבע.
פטר ברוצמן הגרמני והאן בנינק ההולנדי הם בדיוק האנשים שהוויכוח מהי מוזיקה ומהי מוזיקה יפה נתפרו למידותיהם. הם עושים ''לא-מוזיקה'' או ''מוזיקה מכוערת'' כבר למעלה מארבעה עשורים, בתוך המעטפת המאוד גמישה שנקראת ג'אז חופשי; הגדרה מאוד חמקמקה, משום שברוצמן, שמתמחה בקריעת המעיים של סקסופונים, קלרינטים וכלי נשיפה שונים (וכן קריעת עור התוף של מאזיניו), מעולם לא ניגן ג'אז ''אמיתי'', ובנינק, שהוא כביכול ''רק'' מתופף, הוא אמנם בעל רקע ג'אז אבל יותר קרוב בנשמתו לאימפרוביזציות חופשיות ודוגל בפילוסופיה בה ניתן להכות על כל דבר כדי להפיק ממנו צליל (כולל, למשל, לבעוט במצילות שלו). ברוצמן הוא נגן זועם, אולי האמן המפותח והמרגש ביותר בתחום הפרי ג'אז - הוא יודע לשאוג ולצרוח באופן שיגרום גם למטאליסט הכי כבד להתקפל בבושה בפינת החדר; בנינק הוא מעיין יצירתי בלתי נדלה, ולמרות שהוא אמור להיות ''מתופף'' הוא לא מפחד לנגן גם בכלים אחרים (שלרוב אין לו שום מושג בהם) כדי לחפש עוד ועוד צלילים.
בנינק השתתף באלבום המכונן של ברוצמן Machine Gun מ-1968, שם גיבש ברוצמן הרכב-על של שמונה אירופאים להקלטה פרועה במיוחד שלא רק זרקה את הג'אז אלף שנים קדימה, אלא גם ניבאה את הפאנק ג'אז של
זורן ושות' ואולי אפילו את המטאל עצמו, ז'אנר שלברוצמן הקילר יש זיקה משונה אליו. כששומעים את מה שברוצמן ובנינק אוהבים לעשות (והיה לי את העונג גם לראות את ברוצמן בהופעה בירושלים, שם רטן באמצע ההופעה על איש התאורה ''כבה את האורות המזוינים האלה, אנחנו לא פאקינג
רולינג סטונז''), אנשים רבים יגידו שזו לא מוזיקה - אין שום מלודיות, שום קצב, שום אקורדים, רק רעש מכוער לשם רעש מכוער. אפשר לעשות לעצמנו הנחות ולפטור את עצמנו בכך שלא נאזין. אבל אם מנסים להקשיב מגלים בדיוק שזו מוזיקה, רק קצת אחרת. זו פשוט מוזיקה גולמית, ראשונית ופרימיטיבית; אלו אינם אינטלקטואלים קרי מזג ופלצנים שמנסים לעשות אוונגרד כדי לקבל ביקורות טובות במדורי התרבות. אלו אנשים קשי מזג, שגדלו באירופה שבורה ומרוסקת של אחרי מלחמת העולם השנייה, שלא כל כך מחבבים את העולם (ואולי גם לא את עצמם) ופשוט רוצים לצעוק את זה, לצעוק את זה בכל מחיר, לכל מי ששומע. אלברט איילר וקולטריין הם בהחלט השפעה, וייתכן שגם אוונגרד אירופאי, אבל בגדול זו מוזיקה שלהם באופן כמעט בלעדי. אולי זו המוזיקה שיותר קרובה לחיקויי הטבע דיברתי עליהם בפסקה הראשונה; אולי כך נשמעו אבות אבותיהם של ברוצמן ובנינק- פראיים, מגודלים, חסרי עכבות, לפני שהמציאו דברים כמו סולמות או הרמוניות או אקדמיות למוזיקה. כך נשמעה המוזיקה של אדם וחווה, לפני שאכלו מעץ הדעת והתחילו להלחין סימפוניות.
תדליק את האורות המזוינים האלה, אנחנו לא פאקינג פיטר ברוצמן
ב-1977 השניים חשבו על רעיון חדש, מהפכני ומרתק: לנגן את המוזיקה הניאנדרתאלית שלהם בטבע, ביערות השוורצוולד הבווארי. מה שהתחיל כפשוט טיול חורפי ברחבי בוואריה (שם האלבום בתרגום קלוקל הוא ''הליכה ביער השחור'') הפך לטור הופעות מאולתר שכולל את השניים, ציוד הקלטה וקהל מזדמן של כמה ציפורים. היה להם ציוד הקלטה שחבר השאיל להם ואישור רשמי מהרשויות להרעיש כאוות נפשם. ברוצמן הביא איתו כמה סקסופונים וכמה סוגי קלרינטים. בנינק, באופן אופייני, לא הביא תופים אלא רק כמה מצילות, משרוקיות, בנג'ו לא מכוון ו-ויולה; בתור כלי הקשה, הוא השתמש בעצים, אבנים, אדמה, וכשנמאס לו מאלה- הוא ניגן גם על שלוליות מים ונחלים. בהיותו במקור קלרניטן, הוא גם השתמש בכלים של ברוצמן לדואטים. השניים היו נוסעים באוטו, מוצאים נקודה אינטימית ביערות הקפואים, פורקים את הציוד ומקליטים. שום הכנות מוקדמות, מעט מאוד מבנים מוסכמים. כאמור, בהקלטות נכללו גם ציפורים, פכפוכי מים, ואפילו מטוסים שחצו את היערות. אם אחד מהם רצה ''להנמיך את עצמו במיקס'' הוא היה עושה זאת פשוט ע''י התרחקות פיזית ממכשיר ההקלטה.
מה הם בעצם מנגנים שם? אלו פשוט התחרעויות, אין מילה אחרת בשביל זה. המסע שלהם לא היה רק במרחב, אלא גם בזמן; הם חזרו לזמנים קדמוניים, לפני הציביליזציה, לנגינה בכלים המוזיקאליים ללא חוקים ותכתיבים, עם חופש אומנותי מוחלט. הכל מותר בהקלטות האלו, והם הלכו עם זה מאוד רחוק. בקטע הראשון באלבום הזה (אלבום יחיד במהדורה הראשונה, במהלך השנים נוסף לו דיסק נוסף והוא הפך לאלבום כפול) מנגנים השניים דואט לשני קלרינט באס, שמהר מאוד הופך למרתון של צרחות אדירות בנוסח שאלה ותשובה, עד שהשניים נשמעים ממש כמו ציפורים אקזוטיות מוטרפות בג'ונגל. בקטע אחר השניים מנגנים דואט סקסופונים שבו (אני מניח, זה ההסבר היחיד למה ששומעים...) הם משקיעים את הכלים שלהם בתוך פלג מים, מה שגורם לצלילים חייזריים לחלוטין של בועות אמבטיה. הנגינה של ברוצמן פשוט מרתקת- הוא אמנם מכסח לכלים שלו את הצורה, אבל יודע לנגן גם בצורה פואטית מאוד ומלאת פתוס וליריות (אם רק מתגברים על ההלם הראשוני), ופה ושם יש אפילו שברי מלודיות וקווים סדורים יותר (שבכלל מאוד מרגשים, דווקא מאחד כמו ברוצמן). בנינק פשוט מדהים- בין אם הוא מצטרף לברוצמן בקריאות החיזור המופרעות שלו (ואגב נותן פייט לא רע בכלל לברוצמן במגרש הביתי שלו), מתופף על עץ מזדמן, שורק להנאתו בילדותיות גלויה, מקרקש על הבנג'ו השבור שלו, חופר על הויולה או פשוט חובט במים כמו ילד בן 4. השילוב בין השניים והתגובה שלהם זה לזה פשוט נהדרים; בקטע אחד בנינק משחק עם עצמו בבנג'ו שלו, וברוצמן מתחיל לנגן פראזה שחוזרת על עצמה בקלרינט באס שלו; ברוצמן מתחיל ללכת עם הכלי שלו תוך כדי נגינה מתמשכת ומתרחק ממכשיר ההקלטה, והווליום שלו יורד ויורד לרקע בזמן שבנינק מנגן לבד, ואז פתאום הוא חוזר ומתקרב לאפקט אדיר - למעשה הוא ניגן כל הזמן. בקטע אחר, מטוס פתאום מגיע משום למקום ומחריש את הסביבה- הם פשוט מתחילים לנגן עם המטוס.
במחוזות אחרים בגרמניה נהוג לנגן דווקא בבלאק הוקים
בין אם הם נשמעים כמו שני נמרים בסוואנה, ציפורי נוי אקזוטיות מסין, נחיל של נמלי אש ברזילאיות באמזונאס או סתם שני קדמונים שמנופפים עם נבוטים ועושים עוונטות על החברות שלהם - למה שהם עושים יש כל הרבה ערך מוסף, כל כך הרבה עניין. זו מוזיקה שגורמת לך להרחיב את מה שידעת על מוזיקה; זה לא ביזנס, לא מרוויחים פה כסף, לא מנסים להכניס כאן אף שיר לפלייליסט. זו מוזיקה טהורה לחלוטין, לפני שהאדם הכפיף וכבל אותה לחוקים אומנותיים ו/או כלכליים, כזו שנעשית במקום טהור לחלוטין מאותן סיבות בדיוק. זה בשום פנים באופן לא אלבום קל או פשוט להאזנה, מכל כך הרבה סיבות- החל באיכות ההקלטה הבעייתית (זו הקלטת שטח והווליום של הקטעים נוטה להיות מאוד חלש), דרך אורך הנשימה המתבקש (בכל זאת, כמעט שעתיים של ''רעש'') וכלה בתוכן הבלתי מתפשר (וכמובן שלא כל הקטעים עובדים, יש כמה שמונצים שהיו צריכים לרדת בעריכה; כחלק מהניהיליזם שהאלבום ספוג בו, הקטעים נגמרים בדיוק כמו שהם מתחילים- בצורה רנדומאלית, ללא הכנה וללא הסבר). מוזיקה או לא מוזיקה, יפה או מכוערת, עשירה או דלה- זהו אלבום קיצוני מאוד שמעט אנשים יימצאו אותו מהנה, אבל מעורר השראה אדירה. אני יכול רק להסיר את הכובע בפני שני המוזיקאים האלו, שהקליטו אולי את האלבום הכי אמיץ שאני מכיר.
