הביתה, הביתה
     
כתבות | Live | לוח הופעות | ספיישלים | מגזין | כותבים | ז'אנרים | לייבלים | קישורים | ארכיון רשימת דיוור | ארכיון חדשות | FAQ | פולארויד | פורומים | RSS
       
מתוך: Rock
atlantic, 1969    [אלבום]
למעשה זהו אלבום הרוק הכבד הראשון, אלא שההגדרה רוק כבד עושה לו עוול. נכון שזה האלבום הראשון (כמעט) שבו ''כיסחו'' כך עם הגיטרות (חשמלית ובס) והתופים נשמעו כמו בומים על קוליים מעל תל-נוף, אבל האלבום הזה הוא הרבה יותר מזה
מאת: חובב רוק בתאריך 28/09/02

קישוריקו
שתף

עוד מאותו סיגנון
r.e.m
automatic for
the people
gorillaz
plastic beach
explosions in
the sky

the earth is
not a cold
dead place
mgmt
Congratulatio
n
john cale
slow dazzle
tamar
eisenman

5feet4
חדשים על השרת
the cardigans
long gone
before
daylight
deathspell
omega

fas - ite,
maledicti, in
ignem
aeternum
the trees &
the bees

the trees &
the bees
נעם רותם
ברזל ואבנים
tammy
scheffer

wake up, fall
asleep
imani coppola
the black &
white album
 
ביקורת אקראית
הכה את השרת וקבל ביקורת אקראית ממבחר הביקורות בשרת.

לא כולנו מכירים את הכל, אבל לך תדע, אולי יצא לך שווה.

דירוג המבקר: 8    דירוג הגולשים: 9.5 (40 מדרגים)

חופש מוזיקלי מוחלט, רוק כבד והרבה יותר מזה
רוצים גם?
האלבום הראשון של לד זפלין, לדידי, היה בום למוח. לא שלא שמעתי לפני כן רוק כבד, אבל דבר כזה לא שמעתי. למעשה זהו אלבום הרוק הכבד הראשון, אלא שההגדרה רוק כבד עושה לו עוול. נכון שזה האלבום הראשון (כמעט) שבו ''כיסחו'' כך עם הגיטרות (חשמלית ובס) והתופים נשמעו כמו בומים על קוליים מעל תל-נוף, אבל האלבום הזה הוא הרבה יותר מזה. יש פה סלט של סגנונות: בלוז כבד כמו שני החידושים של howlin wolf ב- You shook me ו- I can't quit you babe, פולק ב-black mountain side , בלדות קורעות לב וקורעות מיתרי קול כמו babe I'm gonna leave you האלמותי, וסתם הארד רוק משובח כמו good times bad times. יש פה מעברים מדהימים (המעבר בין black mountain side ל - communication breakdow ), אבל ההרגשה הראשונה שהיתה לי (לא בדיוק ראשונה כי צריך כמה האזנות כדי להתאהב באלבום) היא שאין גבולות - האלבום הזה (והלהקה הזו בכלל) לא מתחשב בנוסחאות של הפופ ששולטות מאז (האלבום יצא בשנת 69) ועד היום: שיר של 3-4 דקות, עם בית פזמון בית פזמון, ומקסימום קטע אינסטרומנטלי באמצע. התחושה היא שאפשר לעשות הכל, מתי שרוצים. כמובן שהם לא שוברים לגמרי את הגבולות, ולא בכל השירים, אבל אחרי מאות האזנות אני עדיין מופתע מהמעברים ב- babe I'm gonna leave you , ב -dazed and confuzed וב - how many more times וזה אומר דרשני. נכון, המילים באלבום בהחלט משקפות את רוח הרוק הכבד הסקסיסטי והקשוח, מה שאומר שהן לא שיא התמלילנות, אבל הצרחות של רוברט פלאנט ביחד עם האילתורים של גימי פייג' האלוהי (שרק הם מספיקים כדי להידהם מהאלבום) ושל ג'ון פול ג'ונס, והבוםבום של ג'ון ''בונזו'' בונהם, הם כל מה שאוהד רוק צריך בשביל הצמרמורת הזו בגב כשאתה שומע שיר גדול, והרבה יותר מכך.

לעניות דעתי זהו האלבום הטוב ביותר של לד (כפי שהם נקראים בפי המעריצים). אני יודע שיש הרבה ''led heads ''out there שלא יסכימו איתי, ויתחילו לזעוק ''אבל מה עם הרביעי, ועם השני אם אנחנו כבר בעניין''. אז זהו, העניין הוא שזה היה הראשון של לד זפלין שאני שמעתי, ואת התחושה שתארתי כנ''ל, של חופש מוזיקלי מוחלט, מקבלים אמנם בכל התקליטים של החבורה העליזה, אבל בעיקר בראשון ששומעים, כי לפני כן רוב הקהל כמעט ולא מכיר דבר אחר (אני לא מתכוון פה לכל חובבי רוק מתקדם למיניהם, ג'נסיס ויס וכל השאר, עמכם הסליחה). לכן בכל מה ששמעתי מהם אחרי כן כבר לא היתה את אותה תחושת ראשוניות. אני מניח שמכיון שהרוב שומעים לראשונה את הרביעי, זה יהיה הבחירה המועדפת עליהם.
שתף
אלבומים קשורים:

אמנים קשורים:

סגנונות נוספים:
Heavy Metal | 

מה קורה פה?  | עזרה  | מדיניות השרת  | כתוב לנו  | site developed by me&him
our friends: tve.co.il  |  fisheye.co.il
כל הזכויות שמורות hasharat.co.il ©