כדי להמתיק את המלנכוליה שהם כל כך אוהבים, PB&J זורקים לתוך מרק הפופ הזה אלמנטים מקוריים ובלתי צפויים. הפרקשנים המגניבים והבסים הרועשים, הלחישות והקלידים המשונים מוסיפים קסם שלא נראה כמותו בפופ המודרני. מחד, המלודיה חלומית וחללית, כאילו מנותקת מהעולם. מאידך, היא מכה במאזין מהלומות כאילו מדובר באלבום לואו-פיי מחוספס מהאייטיז
תמיד נמשכתי לצלילים ישנים ולמוסיקה לא שגרתית. בכל בוקר, בדרך לבית הספר, הייתי מתעקש שאבי ישמיע שוב ברדיו-טייפ של האוטו את הקסטות הישנות שלו, שאפילו לו נמאס כבר מהן. בתיכון, כשכולם גילו את הפינק פלויד, את הסטונז ואת לד זפלין (במקרה הטוב), אני שקעתי בצלילים הדיכאוניים של ואן דר גראף ג'נרייטור ושאר פרוג-רוק. התפעלתי מ-Black Box Recorder וסצנת הטריפ-הופ והבריט-פופ. ניגנתי על הגיטרה את השירים המוקדמים של Creedence Clearwater Revival.
הייתי מתייחס בזלזול לאנשים שמוסיקה ''אמיתית'' לא מרגשת אותם. הייתי סולד מאנשים שהידע הכללי שלהם בתחום שאף לאפס, כמעט כעסתי עליהם. היום אני מסתכל אחורה ומבין עד כמה התאמצתי להבדיל את עצמי ממאזינים מן המניין. אני מביט בעטיפת האלבום Writer's Block ותוהה – מה כל כך נורא בפופ?
פיטר מורן וביורן ייטלינג היו כמוני, מסתבר. אהבתם העזה ללהקות פרוטו-בריט-פופ (סטון רוזס, Ride) ותשוקתם לפופ הפסיכדלי של שנות השישים הביאו אותם להקים להקה עוד כשלמדו בבית הספר בשוודיה. אחרי שסיימו את הלימודים הם עברו לעיר הגדולה, שטוקהולם. שם ביורן פוגש במסיבה אקראית ב-1999 את ג'ון אריקסון, מוסיקאי בתחילת דרכו. הם מגלים ששניהם חולקים חיבה עזה לאלבום Better Can't Make Your Life Better של ה-Lilys האמריקאים. שניהם מוקסמים מהלחנים המעולים, מהתיפוף המוזר ומהאקורדים יוצאי הדופן. כשג'ון שומע שגם חברו הטוב של ביורן, פיטר, בעניין של מוסיקה מהסוג הזה, הוא מציע ששלושתם יאחדו כוחות. כמחווה ל Peter, Paul and Mary, הם מחברים את שמותיהם הפרטיים - ופוצחים בקריירה מוסיקלית כ- Peter Bjorn and John. שבע שנים מאוחר יותר, ואחרי שהוציאו שני אלבומים אנונימיים לחלוטין, מגיע המגנום אופוס של החנונים השוודים – Writer's Block.
חנונים שוודיים
לאחר קטע קצרצר של 15 שניות (רעש אנשים, ציפורים, מעט קלידים ודיסטורשן של גיטרה) מתחיל Objects of my Affection הדרמטי. זהו אחד הקטעים הטובים ביותר באלבום כולו, אולי אפילו הטוב מכולם. גיטרות חשמליות עם דיסטורשן, ומעין ריף באפקט שריקה מרוחקת, נכנסים בעוצמה. אלו מהווים את המוטיב הדומיננטי עליו מתבססת פנינת האינדי-פופ הזו. מבעד לחומת הסאונד, המשמשת פזמון לשיר, ניתן לשמוע לראשונה את קולו המיוחד של מורן, ששר ברוב השירים באלבום:
'',and the question is
was I more alive than I am now?
I happily have to disagree
I laugh more often now, I cry more often now, I am more me''
אני מוצא את עצמי נפעם כל פעם מחדש מעוצמת המשמעויות שבין השורות. זה שיר פילוסופי על החיים, על מערכות יחסים וחוויות עבר, וכיצד בני אדם תמיד מתגברים וחוזרים לשגרה. למרות כל הרוע והצער, מורן מנסה לעורר בנו אופטימיות בלי סיבה הגיונית. לכל אורך התקליט, ולא רק בקטע הזה, המילים מעוררות השראה. העוצמה והשנינות בכתיבה משאירות את חותמן. ללא ספק, הן הנקודות החזקות בחוויית ההאזנה ל-Writer's Block.
ריף השריקות המתלווה לקצב תופי הבונגו הופך את הקטע הבא, הדואט Young Folks, לקליט מאוד, שיר אהבה מתקתק בפורמט 'אנחנו מול העולם'. מורן פגע בול כשצירף לשיר הזה את ויקטוריה ברגמן הצבעונית (איתה עבד יחד כשהפיק את ה-Concretes). הכימיה בין השניים נהדרת, הקולות שלהם משלימים זה את זה. יחד הם יוצרים את השיר היחיד של PB&J שחדר למיינסטרים ברחבי העולם. אם אינני טועה, אפילו כאן בארץ הוא זכה לכמה השמעות.
באופן כללי, כל השירים באלבום ראויים לציון. Up against the wall המעט אלקטרוני מתבסס כולו על ריף קצרצר של גיטרה חשמלית ובס מלוכלך. נדמה ששבע דקות מעולם לא חלפו כל כך מהר. הקטע שאחריו, Paris 2004 הרומנטי מדגים את היכולות האקוסטיות של הלהקה. Let's call it off, שכאילו נשלף מהסיקסטיז, מייצג מבחינתי באופן מושלם את מהות האלבום. הגיטרות, הבס, התופים והשירה הכפולה מתחברים יחד בצורה כל כך טובה ונכונה, שלא נותר אלא להתפעל. וכל זאת בלי שאמרתי מלה על Amsterdam הסינת-פופי והכאילו-אדיש, Roll the credits התיאטרלי, Poor cow המשעשע ו-The Chills הפנטסטי.
כדי להמתיק את המלנכוליה שהם כל כך אוהבים, PB&J זורקים לתוך מרק הפופ הזה אלמנטים מקוריים ובלתי צפויים. הפרקשנים המגניבים והבסים הרועשים, הלחישות והקלידים המשונים מוסיפים קסם שלא נראה כמותו בפופ המודרני. מחד, המלודיה חלומית וחללית, כאילו מנותקת מהעולם. מאידך, היא מכה במאזין מהלומות כאילו מדובר באלבום לואו-פיי מחוספס מהאייטיז.
אין הרבה אלבומים שאני יכול לשמוע מההתחלה ועד הסוף, שעדיין מרגשים אותי בכל פעם מחדש. בכל האזנה יש ציפייה לגלות צליל או משפט שלא שמתי לב אליו קודם. כמו אמריגו וספוצ'י המפליג באוקיאנוס וחש בקרבת יבשת אמריקה, אי-שם בהמשך הנתיב. Writer's Block הוא בהחלט אלבום כזה. נדמה שמחסום הכתיבה היחידי שארע לחבר'ה משטוקהולם היה כשהגו את שם הלהקה.
