Selected Ambient Tracks אינו אלבום קל. הגיוון והייחודיות שלו מונעים מהשומע להתחבר לכולו בבת אחת. לדעתי, משתלם להאזין לאלבום מספר פעמים, גם אם הוא הופך בסופו של דבר למוזיקת רקע. הרי מדובר במוזיקת הרקע הכי טובה שיש
למבקר הממוצע קשה מאוד לכתוב על אלקטרוניקה. בניגוד לז'אנרים אחרים, כאן היצירות לעיתים קרובות חסרות מילים, ולפעמים הוריאציות כה מינימליות שקשה לאפיין אותן. איך מבחינים בין קטע אחד למשנהו?
בז'אנר האלקטרוני, האמביינט נחשב לגרוע מכולם מבחינת ביקורות. בתור מוזיקה שמקומה ברקע, איך ניתן לבקר אותה? האם על היצירה להישאר מאחור ולעזור למחשבות לזרום? אם היא תחרוג מהטריטוריה הזאת, האם ניתן יהיה עדיין להגדיר אותה כאמביינט?
זאת הסיבה שלקח לי הרבה זמן לכתוב על אחד האלבומים שאני הכי אוהב בעולם. בסופו של דבר החלטתי לעשות את זה, אולי בגלל שלא מדובר באלבום אמביינט 'קלאסי'. אנשים שמקפידים על חלוקה מדויקת לז'אנרים יגידו שמדובר ב'אמביינט- טכנו'. אני אומר שמדובר ביצירת מופת, שבלתי אפשרי לקטלג בתת סוגה כזו או אחרת.
כפי שידוע לחובבי המוזיקה האלקטרונית באשר הם, אייפקס טווין הוא גאון משוגע. מה כבר לא נאמר על העטיפות הפרובוקטיביות, על הנהיגה בטנק, על המקצבים הבלתי אפשריים? האלבום הזה מציג את תחילת הקריירה של ריצ'ארד ד. ג'יימס, שייחשב לימים כמבשר האלקטרוניקה של שנות התשעים. חישוב מהיר מגלה שהטראקים המוקדמים ביותר נוצרו כשג'יימס היה בן 14 בלבד (!).
הדבר הראשון שבולט בטראקים הללו הוא הדגש על הביטים. אצל חלוצי אמביינט דוגמת בריאן אינו, זה לא היה קיים כמעט בכלל. הדבר השני שלא ניתן להתעלם מנוכחותו הוא איכות ההקלטה המחפירה. חלק מהמוזיקה כאן הוקלטה על קסטות, וגם השאר אינו חומר מהוקצע ומשופשף כמו שהורגלנו. האגדה טוענת שהקסטות עוד הותקפו באלימות על ידי חתול לפני המאסטרינג. אין להניח לרגע שהאיכות הירודה של הסאונד מורידה מאיכותו של האלבום. היא דווקא הופכת אותו ליותר אנלוגי וחם. צחצוח-יתר הופך מוזיקה לקרה ומחושבת עד כדי ריחוק, וכאן נוצר האפקט ההפוך.
גאון משוגע, כבר אמרנו?
אם יש משהו אחד שאני באמת אוהב באלבום הזה, מדובר ללא ספק במקוריות וביצירתיות שעומדים מאחוריו. חשוב להבין שהוא הוקלט בתקופה בה הטכנולוגיה ליצירת מוזיקה אלקטרונית במחשב הייתה עוד בחיתוליה. מקורם של רבים מהצלילים הוא במכשירים שג'יימס בנה במיוחד לצורך ההקלטה. בניגוד לאלבומים מאוחרים יותר, שהאפקטים שלהם גרמו להם להפסיק להיות רלוונטיים כבר מזמן, רבים מהצלילים כאן נשמעים יוצאי דופן גם היום. עם זאת, אשקר אם אומר שכל האלבום נשמע עדכני. חלק מהאפקטים לא נשמעים מהפכניים כמו אז. אבל זה תהליך שעובר פחות או יותר על כל אלבום אלקטרוני שנוצר לפני שנת 2000, כך שאין את מי להאשים.
למרות שהאלבום ברובו אינסטרומנטלי נטו, הוא נפתח עם קולה המלאכי של זמרת אלמונית. הטראק Xtal משרה אווירה נוחה וקלילה, עם סינתיסייזר מרגיע ברקע, שורת בס רכה וביט שתמיד הזכיר לי פעימות לב.
ב-Tha כבר חלה התקדמות. שכבות רבות של מלודיה נערמות זו על גבי זו, ויוצרות טראק מוצלח של תשע דקות. הטראק Ageispolis כולל את שורת הבס המוצלחת ביותר באלבום, שנשמעת בעוצמה אפילו באזניות המחורבנות ביותר. למעט הביט הקבוע, שמונע מהטראק לאבד את עצמו, השיר משתנה כל הזמן. הוא דינמי כמעט כמו יצור חי. זהו הישג יוצא דופן, בעיקר במוזיקה אלקטרונית, שנשמעת פעמים רבות ממוחשבת ומרוחקת.
הטראק האהוב עליי באלבום הוא Heliosphan. הוא מתחיל עם ביט אינטנסיבי ומלודיה יפהפייה, שמתפתחת באיטיות ובהתמדה אל הקליימקס, והביט משתנה בהתאם. אייפקס טווין מציג כאן את היכולת היחודית שלו להניח מספר מלודיות זו לצד זו בהרמוניה מושלמת. מדובר באחד מהשירים שנוטים בסקאלה האלקטרונית יותר לכיוון הטכנו. את ההאזנה לאלבום יש להתחיל, לדעתי, מהטראק הזה.
מדובר באלבום מגוון, שכולל עוד רגעים יוצאי דופן. למשל הטראק 'I', שאורכו דקה ושבע עשרה שניות בלבד, ועדיין מצליח לשלוח אותי בכל פעם לעולם אחר וטוב יותר. יש פה גם את Green Calx המטורף, הרועש והבלתי ניתן לסיווג, ואת Ptolemy עם המלודיה שמזכירה חדרי כושר בשנות השמונים. הטראק השמיני כולל את השורה היחידה באלבום: ''We are the music makers, and we are the dreamers of dreams''. אם הייתי נדרש לתאר בשורה אחת את האלבום כולו, זו תהיה השורה.
Selected Ambient Tracks אינו אלבום קל. הגיוון והייחודיות שלו מונעים מהשומע להתחבר לכולו בבת אחת. לדעתי, משתלם להאזין לאלבום מספר פעמים, גם אם הוא הופך בסופו של דבר למוזיקת רקע. הרי מדובר במוזיקת הרקע הכי טובה שיש. בנוסף, זהו האלבום ה'קל' ביותר של אייפקס טווין. האלבום הבא שלו לא כולל ביטים כלל, ואלבומים מאוחרים יותר, כמו Richard D. James, הם קשים בהרבה להאזנה בקרב אנשים שלא רגילים לאלקטרוניקה אינטנסיבית.
לסיום, אם לא הבהרתי זאת מספיק, זהו אחד האלבומים האנושיים ביותר במוזיקה האלקטרונית, ולכן לנצח יישאר רלוונטי. לצד Music Has the Right to Children, שגם עליו אכתוב גם יום אחד, SAT הוא עבורי פסגת האלקטרוניקה. מוזיקה שמצליחה לחדור אל התודעה אבל גם לרדת אל הלא מודע, אל חלומותינו הגדולים ביותר. וכל זה מילד בן 14. גאון כבר אמרנו?
